קריאת רשות

במהלך השנים יצא לי לכתוב בעיתונים שונים. העיקרי שבהם היה "מעריב".

בין לבין, היו לי עוד כמה אפיזודות, במהלכן בגדתי עם המתחרה, "ידיעות אחרונות", וכתבתי ב"עלמה"  
(כן, היה מגזין כזה, נסיון לגרסה נשית של "בלייזר"). היה נעים, אבל בסוף תמיד חזרתי ל"מעריב". צעד לא חכם, כנראה, אבל הלב רצה את שלו.

עם השנים הצטברו לא מעט כתבות וטורים שאני חתומה עליהם. ספירה גסה מגיעה למאות כאלו (במיוחד אם כוללים גם את "רייטינג" המנוח).

ואם כל זה לא מספיק, אז בשנה האחרונה, אני גם כותבת מדי פעם לאתר האינטרנט מאקו

לא היה לי שום תכנון לאסוף את הכול, וזה גם בלתי אפשרי. אז בחרתי כמה טקסטים שאני די אוהבת, ושהצלחתי להציל מהשנים האחרונות.

קשה באימונים

בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתכוננת לדייט כמו לקרב מאסף: הכנתי מראש תוכנית לחימה ועוד 500 תוכניות גיבוי. לא היו שום פאן או התרגשות בציפייה, רק פחד ואובססיביות. למעשה, עד שהגיע יום חמישי בערב הייתי כל כך דרוכה ומותשת מעצמי, שכבר שקלתי לוותר על כל העסק ולגזור על עצמי פרישות...

חלביצה, סרט מלחמה

סוכריית התרנגול עושה הכל כדי שלא תצליחו לאכול אותה: היא גדולה מכדי להיעטף בפה סטנדרטי, נמסה באיטיות משוועת, וממש לא מומלץ לקצר תהליכים ולפצח אותה. לא מדובר באיזו סוכרייה חנפנית שמתערסלת בתוך הפה, מסבה עונג קצר מועד ונעלמת מבלי להותיר עקבות. להפך...

עד החתונה זה יעבור דירה

נשכבתי על מיטתי האלכסונית, בהיתי בקירות המסוידים, ואימה נפלה עלי. כאן, חשבתי, מול הברושים הנשקפים מהחלון, הווילונות המתנועעים, החלונות הקרועים לרווחה - פה אני אמות, בודדה כמו כלבה אחרי שאתלה את תחתוני האקסטרה־לארג' עם חגורת הבטן על חבל הכביסה בגיל 87.

47 דברים שאנחנו באמת באמת מאמינות בהם (ויום אחד בטוח יתברר שהם נכונים)

אין דבר כזה יותר מדי רסק עגבניות. אין לדעת מתי תקפוץ מקהלת הצבא האדום לביקור פתע, ותיאלצי להתקין להם מרק. עובד גם עם אורז, פסטה, פתיתים, פיתות קפואות, שמן זית, אבקת מרק עוף, והכבשה הצהובה במשפחה - שניצל תירס.