פסטיבל "אינטימדבר" הראשון, שהתקיים במצפה רמון באוגוסט האחרון, היה הצלחה משמחת, שרק חיכתה להתרחש. השאלה המעניינת היא מה ניתן ללמוד מכך על עתידו

בניגוד להרבה אנשים, אני אוהבת לנהוג. בניגוד לסטריאוטיפ הנשי, אני עושה את זה לא רע. כן, גם חניות. בעיקר, להשערתי, כי אני נהנית. נהיגה מרגיעה אותי והנופים – כן, גם פקקים - ממלאים אותי השראה. אבל לא אכחיש: אני בהחלט יכולה להיות נהגת פרועה

"אז מה את עושה במצפה?" בערך שלושים שניות אחרי שאני מספרת לאנשים שאני גרה במצפה רמון, מגיעה השאלה הקבועה: "אז מה את עושה במצפה?". בי נשבעתי, שאם הייתי מקבלת שקל – אפילו חצי שקל, לא נהיה חמדניים – על כל פעם ששמעתי אותה, הייתי קונה לא רק את מצפה כולה, אלא גם את באר שבע, דימונה וח'ורה - שזה, מתברר, יישוב בדואי, ולא הצליל שמשמיעה אלפקה כשהיא יורקת, כפי שסברתי בסתר במשך זמן רב.

לרגע קצרצר הייתה תחושה שמצפה רמון על המפה. למישהו היה מספיק אכפת כדי להחדיר בלב התושבים כאן פחד. עבור עיירה קטנה ונידחת, שרגילה להיאבק כדי לקבל תשומת לב מהממשלה, מהתקשורת ומהתודעה הציבורית - זה רגע תהילה מפתיע, זרקור שהופנה כלפיה מהכיוון הכי לא צפוי. אפילו המדינה שלנו בקושי סופרת אותנו, אז איך קורה שטרוריסטים כן?