איך התחלתי לעבוד במשרד פרסום והתפטרתי אחרי שבוע (ויש סוף טוב)
שום דבר במשרד היפה הזה לא אמור להבהיל אותי ובכל זאת אני מרגישה לחץ בחזה. הפגישה שלי עוד לא התחילה ואני מנצלת את ההזדמנות כדי לשלוח מבט רוחבי נוסף בכיוון חלל המשרדים של "מקאן ואלי", השלוחה החדשה של ענקית הפרסום "מקאן אריקסון" במצפה רמון, בתוכו אני יושבת. אין אפילו דבר אחד כאן שמזכיר את הקלישאה התל אביבית החבוטה על משרדי פרסום. שום סאגווייאים שחונים במסדרונות או פלנריות בשמלות וינטג' משופצות של מותג שבדי חתרני. מקסימום שני יעלים שהגיעו לנשנש ענפים מהשיח הסמוך.
הכל כאן נראה, איך קוראים לזה, נו, שפוי. החלל הלא גדול ולא קטן מדי, החדרים שטופי האור והאוויר, שולחנות העבודה הגדולים, הנוף המדברי המושלם, הדממה המבורכת. רוב האנשים היו מאושרים להגיע לכאן כל בוקר, ובצדק. גם אני חשבתי שאהיה מאושרת, ולכן הסכמתי בשמחה להתחיל לעבוד כאן. אז איך קרה שהתפטרתי אחרי שבוע?
אם לומר את האמת, זה לא באמת מפתיע אותי. ידעתי מההתחלה שיש כאן מכשול גדול: העבודה הזו מחייבת אותי להגיע למשרד ואני לא מסוגלת ו/או לא מעוניינת, בשום פנים ואופן, לעבוד במשרד. אולי זה נשמע לכם פראי, משוחרר ומלא חן. אישה בת 37, שהיא הו-כה-עצמאית, ומסרבת שיכלאו אותה במשרד. אבל אין דבר רחוק מזה. למעשה, התכונה הזו גבתה ממני בעבר וגובה ממני היום מחיר כבד מאוד.
התנגדותי העזה לאופן-ספייסים משרדיים ולאשקוביות עוצבה בשלב מוקדם בחיי - בצבא, לייתר דיוק. במשך שנתיים אולצתי על ידי צה"ל להגיע מדי יום לאותו פריקסט צה"לי כעור, באותה שעה, כדי לעשות את אותה עבודה, שהסתיימה כמובן באותה שעה, אז הורשיתי לחזור לביתי. הייתי כל כך מאושרת באותה תקופה, ששקלתי התאבדות באופן מעשי כמעט מדי יום ועליתי במשקלי עד מעל ל-100 קילו. ביום שהשתחררתי מהשירות הייתי כל כך באופוריה, שהתחלתי לרוץ מהבקו"ם, כדי לשחרר קצת את השמחה והמתח. הגעתי עד צומת אלוף שדה (!), מיוזעת ומפורקת. לעולם, נשבעתי לעצמי, אף אחד לא ינעל אותי יותר במשרד.
"את טמבלית", אומרת מיכלי, הבוסית הנדירה שלי, בחצי חיוך לא מאמין, "את מבינה שאת מוותרת כאן על משרת חלומות". אני נשענת לאחור בכיסא ונאנחת. כן, ברור לי. זו לא הפעם הראשונה, כנראה גם לא האחרונה.
יש אנשים שזקוקים לסדר יום ברור. הם צריכים לקום כל בוקר בשעה מסויימת, להתארגן, לצאת לעבודה ולחזור הביתה בסוף היום. עבורם, זו מעטפת של שגרה קבועה, המעניקה להם בטחון. אני, לעומת זאת, בנויה בדיוק ההפך: אל תחליטו לי מתי ואיך. תנו לי להרכיב את המסגרת הקבועה של עצמי, ותקבלו אדם יעיל ומאוזן. בפעמים הבודדות שניסיתי לכפות על עצמי אחרת, זה מעולם לא עבד. פשוט לא תפקדתי: הריכוז שלי עף דרך החלון, היצרנות שלי צנחה בחצי, והיצירתיות התפוגגה לחלוטין. באופן אירוני, מצאתי כל תירוץ אפשרי לברוח הביתה, רק כדי להצליח לעבוד כמו שצריך. אם לא פוטרתי לבסוף, התפטרתי. ותמיד הרגשתי הקלה עצומה.
כל זה לא אומר שאני אנרכיסטית שמתנגדת למערכת מעצם היותה ה"סיסטם". כמו רוב בני האדם, גם אני זקוקה למעסיק יציב, שייתן לי משימות, יגביל אותי בלוחות זמנים, ישלם לי היטב ויעניק לי תחושה יצרנית ובעלת ערך. אבל בניגוד לאחרים, אני גם זקוקה למרחב תמרון גדול ולגמישות רבה. ואת זה אי אפשר לקבל כשעובדים בג'וב משרדי.
הבעיה איתנו, סרבני המשרדים, היא שאנחנו מיעוט. וכשמישהו מאיתנו, יותר נכון מישהי, מעזה להרים ראש ולהודות בפומבי שהיא כזו, האחרים מביטים בה בזעם ובתמהון, ומכנים אותה "מפונקת". טיעון קצת טיפשי, בהתחשב בכך שחיי היו משתדרגים דרמטית אם הייתי בוחרת בעבודה משרדית ולא להפך. משום מה, זו סיבה שאנשים נוטים לבטל בהינף יד, כאילו מדובר באיזו גחמה זניחה, ולא במהות משמעותית באופיו של אדם.
וכך, בכל פעם עליי להסביר להוריי המסכנים מדוע שוב דחיתי את משרת העריכה הבכירה ב"ידיעות אחרונות", העורכת בתוכנית טלוויזיה מובילה, או מנהלת המחלקה במשרד הפרסום - רק כי המחשבה על לבוא מדי בוקר למשרד גורמת לנשמה שלי להשתולל בזעם, בבהלה ובתסכול במקביל. "אז מה אם אי אפשר לעשן שם", מנסה אימא שלי לשכנע, "תעשני פחות".
בשלב הזה אני תמיד משתתקת. מה אפשר לענות, בעצם? באמת כדאי לעשן פחות. רק שהנקודה היא בכלל לא הסיגריות, תאורת הניאונים האיומה שמפילה עליי דכדוך, או הכורח לחלוק חלל, מקרר ושירותים משותפים עם אנשים נוספים. הנקודה היא שכך העולם מתחלק: לאנשים שהם נשמות חופשיות, אוטודידקטים, המתקשים לתפקד במיטבם בתוך מערכות וארגונים, ולאנשים שדווקא פורחים בתוכם. אין לי שום בעיה עם הצד השני. נהפוך הוא. זה רק שלפעמים אני קצת עייפה מלהסביר את הצד שלי.
"אבל למה את בוכה?" שואלת חברתי אילה ברוך הזה, ששייך רק לה. אנחנו יושבות אצלה בחווה המדברית, והיא מנסה לתמרן בין לעטוף אותי בשמיכה לבין הכנסת עצים לאח. "לפעמים אני מאוד רוצה להיות שייכת לאנשי המשרדים", אני עונה, "אישה נורמטיבית, עם עבודה מסודרת, ומשכורת שמגיעה ממעסיק אחד ולא מ-228 מעסיקים שונים". אילה מקרבת את ידיה לאש, כורעת ליד האח. "אבל את לא", היא אומרת, "אף פעם לא היית. תמיד היית סקרנית, התפרשת על כמה תחומים במקביל ועבדת בכמה עבודות. אולי הגיע הזמן שפשוט תקבלי את זה, במקום להילחם כל הזמן".
חום התנור מתפשט בבית, ואני מניחה את ראשי על ברכיה ועוצמת עיניים. היא צודקת, מן הסתם. טוב לי ככה, תמיד היה. זה רק המפגש עם התגובות מהסביבה שגורם לי להרגיש משונה, ונוגע מבלי דעת באותו כאב עתיק ויסודי שעדין פועם בתוכי - כאב החריגות. אני מכירה את הכאב הזה. הוא עיצב אותי כאדם, הפך אותי ליוצרת ולכותבת. כאבה של ילדה גבוהה מדי, חירשת מדי, להוטה מדי להתחבב. עם דמיון משתולל ותום ואהבה עצומה לעולם. אני אסירת תודה לכאב הזה. הוא הפך אותי למבוגרת שאני היום – לטוב ולרע. שנים רבות מדי ניסיתי "לרבע את העיגול", ליישר את עצמי לפי הסטנדרטים החברתיים הנהוגים. כשעברתי למצפה רמון, במובן מסויים, הפסקתי עם המאבק חסר התועלת הזה והתחלתי לכבד את מי שאני, על כל צבעיי. זו אני. חריגה משהו - ויפה בחריגותי.
בערב מטלפנים ממשרד הפרסום. הם מוכנים לאפשר לי לעבוד מהבית. אני מודה להם באיפוק, סוגרת את הטלפון ומתחילה שוב לבכות, הפעם משמחה. לפעמים זה דווקא כן משתלם להיות נאמנה לעצמך.