ב-1 בפברואר, 4 שנים בדיוק אחרי שנחתתי במצפה רמון  אעזוב אותה ואעבור לגור בגבעת אולגה. למה גבעת אולגה, למה לעזוב, למה עכשיו - יש הרבה סיבות והסברים, והם יפורטו מיד, אבל כבר עכשיו ברור לי דבר אחד: למרות שאני שלמה עם המהלך בכל לבי,  משהו בי לא מצליח להתנער מן העצב. אני עוזבת, ולבי שבור

זו כנראה השאלה שאני שומעת הכי הרבה בחודשים האחרונים. אז לאן נעלמתי, לכל הרוחות, ומתי אני חוזרת לכתוב בקביעות בבלוג

"איזה חניון?", אני שואלת בקול חנוק. "של המלון", עונה אמי. "איזה מלון?" אני כמעט לא נשמעת. "של הבר מצווה, של האחיין שלך", עונה אמי. שריקתה הלגלגנית של הסופה בחוץ נשמעת חדה מתמיד. "חשבתי שזה מחר" אני ממלמלת. אמי טורקת את הטלפון. אני שותקת כמה שניות ואז עושה את הדבר היחיד שנראה לי הגיוני - ופורצת בבכי