קריאת רשות

במהלך השנים יצא לי לכתוב בעיתונים שונים. העיקרי שבהם היה "מעריב".

בין לבין, היו לי עוד כמה אפיזודות, במהלכן בגדתי עם המתחרה, "ידיעות אחרונות", וכתבתי ב"עלמה"  
(כן, היה מגזין כזה, נסיון לגרסה נשית של "בלייזר"). היה נעים, אבל בסוף תמיד חזרתי ל"מעריב". צעד לא חכם, כנראה, אבל הלב רצה את שלו.

עם השנים הצטברו לא מעט כתבות וטורים שאני חתומה עליהם. ספירה גסה מגיעה למאות כאלו (במיוחד אם כוללים גם את "רייטינג" המנוח).

ואם כל זה לא מספיק, אז בשנה האחרונה, אני גם כותבת מדי פעם לאתר האינטרנט מאקו

לא היה לי שום תכנון לאסוף את הכול, וזה גם בלתי אפשרי. אז בחרתי כמה טקסטים שאני די אוהבת, ושהצלחתי להציל מהשנים האחרונות.

ארזתי לבד

חיכיתי יותר מדי זמן כדי להתאים את עצמי לקלישאה הרומנטית של בעל, בית במושב וכלב, ונחשו מה? לא רק שזה רחוק מלהתגשם, אני אפילו לא בכיוון. אני בת 34 וחצי, אין לי בעל, אני בכלל רוצה לגור במדבר. ולשטיח האמבטיה הזועף שמתחזה לכלב שלי נתייחס בפעם אחרת...

ארוכה הדרך הביתה

לפעמים החיים מבקשים ממך פשוט לקחת הימור משוגע. להניח את כל הז'יטונים על צעד שהוא לכאורה מופרך ובלתי הגיוני - אבל משהו בלבך אומר שעבורך, הוא הגיוני יותר מכולם. אז כן, אני עלולה להפסיד בהימור הזה. מצפה רמון עלולה להתגלות כפלופ המאה ואני אחזור לתל אביב עם הזנב בין הרגליים...

אל תקרא לי מותק, חומד

זה כאילו מילה טובה או סתם חיוך אינם בעלי ערך יותר, אם לא מודבק להם איזה כינוי חיבה מעופש לפני כן. הקושי להביע רגשות הפך כל כך גדול, שפשוט הינדסנו אותם לכרטיסיות קטנות, שטוחות וקלות לתיוק של כינויי חיבה ועכשיו אנחנו שולפים אותם בכל פעם כשנוח לנו, במקום באמת להרגיש ולדבר. 

מה בין דו"ח שנתי למסיבת סילבסטר

כשאת יוצאת בסילבסטר, לעומת זאת, עומדת ציפיית הנשיקה הזו באוויר, כאילו בסוף הערב בכל זאת יופיע מישהו שיערבב איתך שפתיים ולשון - בין אם זה יהיה סטוץ ללילה או אהבת אמת - ויעניק לכל הסיפור איזה הפי אנד מפתיע. צינית ומצולקת ככל שתהיי, משהו קטן בתוכך מקווה שיתרחש איזה טוויסט בלתי צפוי בעלילה...