קריאת רשות

במהלך השנים יצא לי לכתוב בעיתונים שונים. העיקרי שבהם היה "מעריב".

בין לבין, היו לי עוד כמה אפיזודות, במהלכן בגדתי עם המתחרה, "ידיעות אחרונות", וכתבתי ב"עלמה"  
(כן, היה מגזין כזה, נסיון לגרסה נשית של "בלייזר"). היה נעים, אבל בסוף תמיד חזרתי ל"מעריב". צעד לא חכם, כנראה, אבל הלב רצה את שלו.

עם השנים הצטברו לא מעט כתבות וטורים שאני חתומה עליהם. ספירה גסה מגיעה למאות כאלו (במיוחד אם כוללים גם את "רייטינג" המנוח).

ואם כל זה לא מספיק, אז בשנה האחרונה, אני גם כותבת מדי פעם לאתר האינטרנט מאקו

לא היה לי שום תכנון לאסוף את הכול, וזה גם בלתי אפשרי. אז בחרתי כמה טקסטים שאני די אוהבת, ושהצלחתי להציל מהשנים האחרונות.

ביתי הוא שבלולי

אין עונג גדול יותר מהרגע הזה, שבו את חוזרת לביתך אחרי יום ארוך, משליכה את התיק, חולצת נעליים, עושה פיפי אחרי שהתאפקת 200 שעות רצוף, בודקת מה התחדש במקרר למרות שאת יודעת בדיוק מה יש בו, מתיישבת בסלון, או במרפסת, או בחדר העבודה, ואיזו נשימת הקלה חרישית, זעירה, משתחררת משיפולי הבטן כמעט ללא קול...

אז מי אני בכלל...?

בשבועות הראשונים שלי כאן לא הצלחתי ללבוש שום דבר פרט לטרנינג מ?המשביר? ונעלי בית מהסופר. האמת, זה מה שהרבה אנשים פה לובשים. ולמה לא, בעצם? אפילו מהפדיחה של למחזר אאוטפיט אין טעם לנסות להימנע. מצפה רמון הוא מקום קטן, שלא לומר זעיר. רואים אחד את השני מאתיים פעם ביום...

פה קבור הכלב: מי אמר שלרווקה אסור להתכרבל עם כלב?

 

לא יהיה מוגזם להגיד, שברגעים מסוימים פונצ‘ו הציל את חיי. ברגעי השפל הנמוכים ביותר שלהם, כשלא היה בי הכוח אפילו לנשום את הנשימה הראשונה של הבוקר, היה שם זוג עיניים נוקב שהזדקק לי, ולשון מצחינה שמלקקת את הדמעות...

 

לא כולל שירות: אחת שלא יודעת לארח

זה לא שאכפת לי להכין קפה, סנדוויץ‘ או ארוחת חמש מנות, להבדיל. אני אוהבת לפנק את חבריי. אבל המחשבה שאני עושה את זה ממקום טקסי, כי כך יאה ונאה, נראית לי מטופשת. חבריי מרגישים מספיק נוח להכין לעצמם, כיוון שביתי הוא ביתם. וכן, גם כי הם יודעים שאני עצלנית ואין לי כוח להכין בעצמי.