מה זה פה?

לא רק למאיר שלו מותר לגור במדבר. גם לי.
בפברואר 2010, בגיל 34 וחצי, ארזתי את עצמי ועברתי לבד - טוב, פלוס כלב, ואחר כך הגיעה גם חתולה, אבל בואו לא נקדים את המאוחר - לגור במצפה רמון.
עד אז, הייתי הקלישאה התל אביבית בהתגלמותה: נולדתי בבית החולים "אסותא" בתל אביב; התבגרתי במועדון ה"רוקסן" וגם יצאתי עם הדי.ג'יי; הייתי עיתונאית במשרה מלאה ב"מעריב", שם כתבתי במשך 15 שנה במוספים השונים; כתבתי לסדרות טלוויזיה נצפות ומצליחות; ביימתי סרט דוקומנטרי מוערך. הייתי, בקיצור, אחת שמסתובבת ומתנשקת ומסתחבקת ומצחקקת, מישהי שמדלגת בנונשלנטיות בין מיץ תפוגזר לקרואסון שקדים שמתפורר מעל הלפטופ בבית הקפה השכונתי. וזה היה בסדר גמור: אלו היו חוקי המשחק, ואני שיחקתי אותם מעולה, ומתוך שינה.
הייתה רק בעיה אחת קטנה: הייתי תפרנית ולא מאושרת.
וככה הגעתי למצפה רמון, מצ-פה במלעיל, ביום שישי קפוא וגשום, כדי לגלות שהאח המקסימה והציורית שהבטיחו לי בבית לא עובדת, שהמדבר הוא מקום מאוד מאוד קרררררר בחורף, ושמפזרי חום עירוניים מצחיקים אותו.
לזכותי ייאמר שהתאהבתי במצפה בעיניים פקוחות. על אף עונייה והזנחתה, למרות נידחותה וקלקוליה, ואולי אפילו בגללם. התאהבתי בה כי היא סהרורית, פראית ומצחיקה בטירוף, וכי מתקיים בה - כמו במדבר בכלל - עולם עם חוקים עצמאיים משלו.
והנה, מתברר שדווקא כאן, במקום המשונה הזה, התחיל השינוי הכי מטלטל בחיים שלי. כי אם יש משהו אחד שאני יכולה להגיד בוודאות על החיים שלי היום - זה שהם הפוכים לחלוטין מחיי הקודמים. זה לא תמיד קל, אבל כל הזמן מעניין, ובחלק מהמקרים גם מרגש ומפתיע. ובעיקר, מלא בחופש, בחיים ובשמחה אמיתית.

בואו. אשמח להכיר ולהיפגש.
ועוד יותר אשמח אם תירשמו לבלוג. אחרת איך אני אדע שבאתם?