יום שלישי, 19 יוני 2012

אבל לא היה בום

אדי מחדשות ערוץ 1 היה הראשון ששלח אס.אם.אס. "היי מותק, דאגתי לך", כתב, "אומרים שנפל גראד ליד מצפה. את יודעת מזה משהו?". אני מתה על אדי, אבל בשנייה הראשונה חשבתי שהתפטרותו של ינון מגל קצת הוציאה אותו מדעתו. גראד? על מצפה? מישהו לקח פה אל.אס.די ולא קרא לי?
הסמס הבא הגיע מחברה שעובדת ב"וואללה". "את בסדר?" שאלה, "אומרים שנפל גראד על מצפה. שמעת את הבום?" השעה הייתה קרוב לעשר בלילה. הדממה הייתה כל כך מהדהדת, שיכולתי לשמוע את החתולה מעכלת את ה"קט-לי" כבש-סלמון שלה.
אני מתחילה להרים טלפונים לחברים ביישוב, ולנסות לברר אם ייתכן שהחמצתי משהו. רובם נשמעים מנומנמים, או מצויים במצב בהייה כלשהו. אף אחד לא מבין מה אני רוצה מחייו. הם מול הטלוויזיה. מול המחשב. מול מסמך מהעבודה שצריך לסיים לפני תחילת השבוע. לא, לא שמענו כלום. את בטוחה שאמרו במצפה? אבל לא היה בום.
בין לבין, שיחה ממתינה. אבא שלי. כתוב באינטרנט שנפלו גראדים על מצפה. אז עכשיו זה כבר גראדים, ברבים? אני מרפרשת את עמודי הבית של וויינט, מאקו ו-וואללה. אבא שלי טעה. גראד אחד נפל ליד עובדה, שקרובה לאילת, עניין של לפחות שעה וחצי נסיעה מפה, אבל למה להתקטנן. הגראד השני אכן נפל באזור מצפה, לא רחוק מחוות האלפקות. קרוב מאוד - אבל לא מספיק קרוב כדי שמישהו, חוץ מהאלפקות, ישמע.
עניין נוסף, לא פחות חשוב: גם אם היה מהדהד פיצוץ גדול בשמי מצפה רמון – קיים סיכוי גבוה שאף אחד כאן לא היה ממצמץ. סביב מצפה רמון ממוקמים כמה וכמה בסיסים צבאיים (מחנה רמון ובה"ד 1 הם הכי גדולים אבל לא היחידים), ואלו עורכים אינספור מטווחים, פיצוצי רימונים ומטסים מרובי בומים על-קוליים מעל לראשינו - בכיף שלהם, אגב - דרך קבע. החיים תחת ה-"בום" מוכרים כאן היטב. יש לא מעט ימים שבמהלכם הפיצוצים האלו מחרידים את שלוות התושבים – ואת שלוותן של חיות המחמד האומללות - אחת לכמה דקות. השקט הפסטורלי של הפריפריה, רשמו לעצמכם, מאוד תלוי בבסיס הצה"לי שלידו אתם מתגוררים.
יום ראשון בבוקר, העיתונים היומיים עשו את עבודתם. מישהו כבר הספיק להגיע לראש המועצה פלורה שושן, וכמובן גם לויקי כנפו. מדברים על "הרחבת הגזרה בדרום". גם בעיירה השמועה מתפשטת במהירות. נפל גראד ולא ידענו. אבל איך יכול להיות? נשאלת כל הזמן אותה שאלה, לא היה בום.
מכירים עוד עיירה שהייתה מצליחה לפספס טיל שנוחת עליה? אני לא. ובכלל, מבחינה אסטרטגית – ולא שאני איזה דה-גול, כן? - הייתי מצפה מנציגי אל-קאעידה להשקיע את האנרגיות שלהם בערים מרכזיות יותר. ואני לא היחידה שבונה על הנידחות של המקום. כל תושב מצפה שדיברתי איתו לא הבין מה פתאום טרחו להפגיז כאן. היי, זאת מצפה. אנחנו העיירה הסהרורית והשלווה ההיא, על קצה ההר. לא עדיף להשקיע בראשון לציון, נניח?
יום לאחר מכן נחסמים שוב כביש 10 ו-12, וגם צומת טללים עד קדש ברנע. לחלקכם זה לא אומר הרבה, אבל עבור מי שגר כאן הכבישים האלו הם צירי תנועה מרכזיים. דמיינו שדיזנגוף, דרך נמיר ודרך פתח תקווה נחסמים פעמיים בחודש, כי אנשים נרצחים שם. כן, מפחיד. מאוד לא נעים. ההדחקה עובדת שעות נוספות. יהיה בסדר, זה חד פעמי.
בהתקפה המאסיבית האחרונה על יישובי הדרום נשארה מצפה רמון, עד היום, מחוץ לקו האש. לא מעט משפחות מבאר שבע, דימונה ושדרות הגיעו לכאן מדי פעם, כדי לנוח מהאזעקות והמקלטים. "עכשיו אני כבר לא בטוחה שאני באה", אומרת לינה, חברה מבאר שבע, חצי בצחוק - חצי ברצינות. נסחפת לגמרי, אני מגחכת, כולה גראד אחד – וגם הוא פספס.
יום שלישי. הגבול הדרומי ממשיך להתחמם. סאיד פשאפשה נרצח. עוד גראדים. מסוקים מטרטרים מעל גג ביתי במשך כל היום. מצפה נשארת מחוץ לטווח, בינתיים. יש בכך הקלה מסויימת, קשה להכחיש. ובאותה נשימה, מהול בהקלה הרגעית גם איזה טעם משונה, אירוני, של החמצה.
לרגע קצרצר הייתה תחושה שמצפה רמון על המפה. למישהו היה מספיק אכפת כדי להחדיר בלב התושבים כאן פחד. עבור עיירה קטנה ונידחת, שרגילה להיאבק כדי לקבל תשומת לב מהממשלה, מהתקשורת ומהתודעה הציבורית - זה רגע תהילה מפתיע, זרקור שהופנה כלפיה מהכיוון הכי לא צפוי. אפילו המדינה שלנו בקושי סופרת אותנו, אז איך קורה שטרוריסטים כן?
התחושה המבלבלת היא מפחידה ומחמיאה כאחת. הלב רק רוצה לחזור להיות יישוב נידח שאף אחד לא סופר, אבל האגו קצת מוחמא מכך שמישהו שם לב. ובעיקר, יש גם איזה קול פנימי, שאף פעם לא לגמרי בטוח. גראד? על מצפה? אתם בטוחים? אבל בחיי שלא היה בום.

יום שלישי, 19 יוני 2012 // 0 תגובות