יום חמישי, 23 פברואר 2012

6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה - חלק 2 (+ עדכונים)

 

הקדמה ממש קטנה (והשלמה מהפוסט הקודם)
וורדפרס. חייבת להעביר את הבלוג לוורדפרס. מה פתאום בלוגספוט?? זה הכי של חובבנים. והאם כבר רכשתי דומיין על שמי? מה זאת אומרת עוד לא?! הרי אני יודעת שאי אפשר לקרוא את הבלוג באנדרואיד! יש לי מושג כמה זה פוגע לי בתפוצה?? סליחה, לא תפוצה, המילה היא "עוקבים". לטעמי, אגב, מונח קצת קריפי, אבל מי שואל אותי.
כן, אני נבוכה להודות, שהיה לי מושג קטן מדי על העולם המרושת שלתוכו מעדתי. מה הביג דיל לנהל בלוג באינטרנט, המהמתי לעצמי בהינף יד מזלזל. לכל עקרת בית שנייה יש כזה. מי כבר קורא אותם? בקטנה.
הו, הנבערות. הו, היהירות וההדחקה. לו אך יכולתי לרזות מהן. או להתעשר. או סתם להתחטב. אם כי במחשבה נוספת, אולי הגזמתי קצת. הרי אני לא בורה לגמרי. תמיד השתדלתי לעקוב אחרי חידושי הרשת המרכזיים, ולו מטעמים מקצועיים. אתם יודעים, החבילה הבסיסית: בלוגרים מובילים, פורטלים מרכזיים, יוטיוב, פייסבוק. אני לא עד כדי כך מנותקת. זה רק שכאוהדת חרופה של המילה המודפסת, תמיד שמרתי על ריחוק מסוים מהרשת ולא העמקתי חקור. תקראו לזה נאמנות טיפשית. לואו-טקיות. דחיית קץ בלתי מנומקת. כנראה שהכול נכון.
ועכשיו, פתאום ההרגשה העירומה הזו, מפחידה וחופשיה כאחת, שאני לבד כאן, ואין יותר מאחורי מי להסתתר. רוב חיי המקצועיים, 15 שנים ויותר, הייתי כותבת שכירה ב"מעריב". חסיתי תחת כנפיו וצלו. והנה אני עומדת, עירום ועריה, לבדי על המדף. מי שרוצה - ייגש. מי שלא - כנראה לא הבחין בי מלכתחילה. ומה אם יבואו, נניח, עשרים ושבעה איש וזהו? מה אעשה אז? אבשל לכולם חמין משאריות האגו הרמוס שלי?
ובכלל, מתברר שבלוג הוא חתיכת עבודה מטורפת, בטח לאישה קצת עצלה ופזורת דעת, שעדיין מתקשה לפענח את עצמה - לא כל שכן, לפענח מנגנוני ניהול של יומנים אינטרנטיים. ועכשיו, כשאני לבד, אני גם אמורה לשווק את עצמי. אלוהים יודע איך. הרי אפילו אני עדיין לא הבנתי איזה יצור אני.
האם אני נציגת פריפריה מדברית? המממ, לא ממש, אני הרי תל אביבית מדי, ועוד לא עבר מספיק זמן, אני רק גרה כאן שנתיים וקצת. מצד שני, אז מה? האם אני אמורה לשבת בפינה בעונש, רק בגלל שג'קי אדרי (האדיר והנערץ) מדימונה נולד וגדל בפריפריה - ואני לא? בפעם האחרונה שבדקתי, מצאתי אלפים כמוני, שעזבו את המרכז ועברו לגור בצפון, בדרום, בשפלה. ומה, אין להם אפשרות להביע דעה מבלי להתנצל לפני כן, רק כי הם לא ילידי האזור? 
כן, ברור לי שאני יצור כלאיים: עוד לא שייכת לכאן, כבר לא שייכת לשם. למדתי עם השנים שאני כנראה אוהבת להיות במקום הזה, חיצונית לשני האזורים. רגל אחת בפנים - עין שנייה בחוץ, משקיפה מהצד ורואה גם כשהיא לא רוצה לראות, רק לעצום ולהתמסר, לחוות ולהתקיים.
ואולי אני בכלל מבקשת ליהנות מכל העולמות, מבלי להתחייב עד הסוף. גם זה כנראה נכון במידה מסוימת. לא להעניק את עצמי לאף צד, עד הסוף. להיות מצפאית, אבל להשאיר רגל נטועה עמוק בהווייתי התל אביבית. להיות תל אביבית, אבל לדעת כבר שלעולם לא אחזור לגור בה, לפחות לא בשנים הקרובות. במילים אחרות, למי אכפת מה ההגדרה שלי? הגדרות זה לסאחים עם פוני.
אז כן, יש לי המון תכניות. מתישהו, אני מקווה שהן גם יתממשו. ועד אז, כולי תקווה שאף אחד לא יגנוב לי את הדומיין בעל השם הכה אטרקטיבי וקליט -  inmydeserthome.com. ואם כן, אל דאגה: אני מכירה כמה מצפאים גברתניים, עם תחושת קיפוח מאוד מגובשת, שישמחו לדבר אתו בצפיפות.
 
אז איפה היינו?
פעם פעם, לפני פוסט וקצת, כתבתי על 6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה
מאז, אומנם, הספירה קצת השתבשה, עבר יותר מדי זמן, ונוספו לי עוד שתי שיערות לבנות על הראש, אבל הכוונה והנושא נשארו זהים.
הרשימה הזו הולכת ומתעדכנת בראשי מביקור לביקור בעיר הגדולה. זה קורה באופן טבעי. כאילו מהרגע שנפתח ערוץ החשיבה הזה, שוצפות לתוכו אבחנות קטנות - טיפשיות יותר ופחות - בזו אחר זו. גם חלק מקוראי הבלוג הציעו אבחנות משלהם, חלקן מצוינות ומדויקות להפליא. יהיה נחמד ומעניין לעדכן אותה ככל שהזמן יחלוף.
ובינתיים, כל שנותר הוא להשלים אותה. ולגמר, כידוע, זו תמיד מצווה.
הנה, אם כן, עוד שלושה דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה:
 
* שיש דבר כזה, חוויית נהיגה -
האם ידעתם שאפשר ממש ליהנות מנהיגה ברכב? כן, גם בארץ.  אני לא ממציאה, וגם לא מגזימה. הביטוי המופרך לכאורה, "חוויית נהיגה", שמופיע במגזיני רכב, ב"טופ גיר" או בכל דבר שקשור באלי אילדיס - ובכן, מתברר שהוא נשען על מצב אמיתי שבמסגרתו, אפשר אשכרה לעלות על הרכב שלך ולנסוע הרבה מאוד זמן, בלי להיתקל ברמזורים,  בלי לעמוד בפקקים, תוך שלעינייך נפרש נוף מופלא שמשתנה ללא הפסקה, ומעט מאוד רכבים חולקים איתך נתיב. הוסיפו לכך מזג אוויר טוב ומוסיקה מתאימה ברדיו, ונדמה לי שזה בהחלט עונה על ההגדרה של "חוויית נהיגה".
כמובן, צריך לאהוב לנהוג. לפחות באופן בסיסי. אם אתם מאלה שהמחשבה על מכונית, נהיגה או כביש, מקיצה עליהם קץ קטן בכל פעם מחדש, כנראה ששום דבר לא יעזור. מצד שני, קחו בחשבון שאתם כנראה נוהגים במרכז הארץ ולכן רוב הסיכויים שחוויית הנהיגה שלכם די מחורבנת - אז לא פלא שאתם שונאים לנהוג. מלכוד 22 שכזה.
פריפריה זה רחוק ונידח, אבל הנה הצד הנחמד בעסק: ברגע שמשתחררים מאזור גוש דן, קצת אחרי ראשון לציון ואז אשדוד, הדרך שולחת זרועותיה לפנייך, פתוחה ומאווררת, ומשהו בסרעפת מתגמש, ובכתפיים - מתרפה, והנה יש לך שעתיים ורבע לפחות, במהלכן איש אינו יכול להגיע אלייך או לבקש ממך שום דבר, וכל כולך נאלצת להתמסר לפעולה אחת, ואליה בלבד: לנהוג.
לקח לי זמן להבין, שנהיגה ארוכה בכביש טוב ופנוי, היא בעצם סוג של מדיטציה. כל החושים והאיברים נרקמים יחדיו בסנכרון מושלם, קואורדינציית הנהיגה הופכת לריקוד קטן בישיבה, ואט-אט, הנפש מתרוממת, ומשהו בתודעה מתפצל לשניים: הרובד האחד מתמקד בכביש, חד וערני, אבל ברובד נוסף, מקביל, מתחילה ציפה יציבה, מערסלת, שיט אל האין-כלום הנצחי.
כל זה, כמובן, בתנאי שלא נתקעת מאחורי נגמ"ש צה"לי שנוסע 15 קמ"ש. או מאחורי רכב שכור עם נהג שלא מכיר את האזור. או סתם מאחורי שיירת אופניים ו/או אוטובוסי תיירים בלתי נגמרות, ולחילופין - מאחורי טנדר טויוטה בדואי, עם אגזוז פולט עשן ופנס אחד שרוף, שלעולם - לעולם! - לא נוסע יותר מ-80 קמ"ש גג. אבל היי, פה זה מדבר. לא הבטחתי לכם שהכביש יהיה קל.
אני לומדת להתכונן לנסיעות הארוכות האלו: בקבוקי שתייה קטנים, סיגריות, נשנושים, מגבונים לחים, מטען רכב לסלולרי. לרוקן מאפרה. למלא אוויר בגלגלים. לבדוק שמן-מים. עם הזמן, אימצתי גם תחנות דלק קבועות בדרך, שלמדתי לחבב. לא הגדולות והעמוסות יותר, אלא כמו תמיד - הקטנות, היעילות והנעימות. "פז" החדשה והזעירה שאחרי צומת קמה. "סונול" ברמת נגב.  אין מתדלקים כמעט, והמוכרים בחנות הנוחות הם לרוב נערים בדואים סתורי שיער, עם ניצוץ פרוע ומצחיק בעיניים.
"עזבי אותך מהכול", אומרת ליקוש, "הכיף האמיתי זה להקשיב לדיווחי התנועה בבוקר. מתה על זה". אני מחייכת, כי ברור לי למה היא מתכוונת. זו לא שמחה לאידם של אלו שתקועים באחד העומסים המוכרים, אלא פשוט הידיעה, שזה כבר לא חלק מחייך, הפקק המייסר הזה, המחניק, חסר התוחלת, בכל בוקר מחדש; שכמו בקליפ של אר.אי.אם ל"כולם כואבים" (everybody hurts), הצלחת סוף סוף לפתוח את הדלת של המכונית, ולעזוב אותה שם על הכביש המהיר. מי שיחפש, יוכל למצוא אותך צועדת החוצה, גבך אל האספלט, פנייך אל המרחבים, וליבך קל ונקי.
 
* שיש דבר כזה, ליהנות משקט -
מרחבים מגיעים עם שקט. תל אביב מגיעה עם רעש. שתי עסקות חבילה שכאלו. תגידו: גם אני גר במקום שקט, ברחוב שקט, בשכונה שקטה. אבל השקט המדברי - בשונה משקט של מושב או קיבוץ, נניח - נבדל מכל שקט אחר שיצא לי להכיר. זה לא סתם שקט. זו דממת אלוהים סמיכה ובולענית. זהו שקט שבו את יכולה לשמוע את תאי גופך מתים ונולדים מחדש, את נשימותייך בעת התהוותן, את שערותייך גדלות, מאפירות ונושרות.
השקט הזה יכול להיות מפחיד מאוד. לפחות בהתחלה. הרעש הלבן של העיר יכול להוציא מהדעת לפעמים - במיוחד כשמשפצים לך דירה מעל הראש - אבל כשמתרגלים אליו, הוא מרגיע להפליא. זמזומי האוטובוסים וצפצופי המכוניות, דיבורי הרחוב ונביחות הכלבים, קריאתו החוזרת ונשנית של האלטע-זעכן, חריקות התריסים הנפערים של השכנים, צחוקיהם הרמים של שיכורים באמצע הלילה - כולם הופכים לפסקול מרגיע, מוכר, מלטף. כמו קולה של מכונת הכביסה, שבלעדיו קשה לעתים לשקוע לשנת צהריים טובה באמת.
לא פלא, אם כן, שמי שבאמת מתקשים להתמודד עם השקט המדברי הם חבריי התל אביביים. הם נטרפים ממנו, לא פחות. אני מכנה את התופעה הזה אפקט ה"טוב, אה". קצת אחרי שבת בצהריים, באיזור שלוש וחצי-ארבע, הרגל השמאלית שלהם מתחילה לקפצץ בעצבנות. ובאיזור ארבע וחצי, הם אומרים: "טוב, אה, נראה לי שאני אתחיל לזוז בחזרה, אני לא רוצה לנסוע בחושך". אני מהנהנת בהבנה ויודעת היטב שאין לזה שום קשר לחושך. הם פשוט בדודה מטורפת לקצת רעש באוזניים, לקצב של עיר.
גם אני השתגעתי בהתחלה, איך לא? אפשר להשתגע מכל השקט הזה בבת אחת. שמתי מוסיקה, כל הזמן. גם טלוויזיה הדלקתי, ואפילו התחברתי ל"הוט", אחרי ארבע שנים ללא טלוויזיה. דיברתי לעצמי. טילפנתי. שוחחתי בסקייפ. בצ'אט. עם עצמי. הלכתי לישון, כדי לא לשמוע אותו. הזמנתי חברים. הלכתי אליהם. הצקתי לכלב. וגם לחתולה. וכשממש ממש השתגעתי, פשוט נסעתי לתל אביב, כדי לשמוע קצת רעש.
במחשבה נוספת, נראה לי שאני עדיין עושה את כל אלו. הדבר היחיד שהשתנה, זה שהזמן חלף ולאט לאט השקט הזה כבר לא כל כך מפחיד אותי. התרגלתי אליו. נזכרתי בדירה שלי בפלורנטין, שהייתה ממוקמת מעל רחוב נחלת בנימין. כתבתי פעם שהיא הייתה כל כך רועשת, שכשדיברתי בטלפון עם אנשים, הם היו שואלים אותי אם נתקעתי עם הרכב באילון.
18 שעות ביממה צפרו לי במוח. בשש בבוקר משאיות החלו להביא סחורה לשוק לוינסקי, ונשארו שם לפחות עד שבע בערב. מעשר בערב ועד שלוש בבוקר התחילו להגיע הבליינים לברים, ואז הם נהגו לצרוח, ללכת מכות, לצחוק בקול רם ולהשתין בסמטה מתחת לבניין שלי. כשעזבתי את תל אביב,לא רציתי לשמוע צופר אחד של מכונית - כולל שלי - עד סוף ימי חיי. רק רציתי שקט.
לקח לי זמן להתרגל לשקט העוצמתי של המדבר, כי זה מה שהוא, שקט עוצמתי, תובעני, שקשה להתעלם ממנו. אבל כשמתרגלים - מתמכרים אליו. אפשר ממש להרגיש איך הוא חודר לתוך האוזן, השקט הזה, מחלחל אל עור התוף ומעסה אותו מבפנים, מנחם אותו על הדציבלים האגרסיביים שחבטו בו ללא רחמים לאורך כל היום. 
אבל מה שהופך אותו לכל כך חזק, זו העובדה שהוא לא נשאר שם, באזור עור התוף, אלא גם מחלחל פנימה, לתוך נשמתך. כתוצאה מכך, הווליום הכללי שבו את מתנהלת בחייך צונח בחצי. זה לא אומר שאת אדם פחות חרוץ או פעלתן, אלא שמשהו במקצב הפנימי מוריד הילוך. מוטת הכתפיים מתעגלת, הבעת הפנים מתרככת. ככה זה. כשלא צועקים לך באוזן, את יכולה להירגע ולהקשיב.
אבל השקט המדברי - ואת זה גיליתי רק אחרי שנה - יכול להיות גם חסר רחמים. כי אחרי שהרעש הלבן הודמם, והסחות הדעת סולקו מהדרך, את מגלה, לרוב זוועתך, שאין יותר לאן לברוח ואת חייבת להתמקד. תובנות ורגשות שפעם יכולתי להדחיק לתוך הסחות הדעת של העיר, צפים ועולים כמו שמן על מים. תכונות אופי לא מוצלחות. הרגלי חיים לא נכונים. טעויות וגם הצלחות. געגועים לחברים שהקשר עימם ניתק, שמחה על ימים טובים, סקרנות כלפי התחלות חדשות. הכל מרגיש חזק יותר, כשהשקט עומד מסביב, איתן ושקוף כמו קרחון בלתי חדיר.
בתל אביב מעולם לא הצלחתי להשיג את השקט הזה - לא מבפנים, ולא מבחוץ. איך אפשר, כשבחוץ מחכה עולם גדוש ברעש, פיתויים וקסם? ועכשיו, אין הנחות יותר. אני רואה ומרגישה הכל, או לפחות המון. ואגב, זה לא תמיד קל. לפעמים אפילו מתיש. אחרי הכול, למי יש כוח לכל השקט וההתבוננות העצמית הזאת? 
אבל זה הכול עניין של ווליום, תבינו. אני תופסת היום את מה שלא תפסתי אז: שאני צריכה המון המון שקט, כדי לשמוע את עצמי. מתברר שהנשמה שלי קצת ביישנית. היא לוחשת. ובעיר יש יותר מדי רעש, אז אני לא שומעת כלום. גם ככה יש לי אוזן אחת דפוקה, שלא כל כך עובדת. לפיכך, עד שאני לא אשכנע את נשמתי להגביר את קולה, או את תל אביב להנמיך את הווליום - אני לא זזה מכאן לשום מקום.
 
* שתל אביב חיה בסרט, אבל לא במובן שהיא חושבת -
אני לא מכירה אף עיר בעולם שמותקפת בתוך מדינתה כמו תל אביב. אני לא מכירה אף עיר בעולם, שצברה כלפיה כל כך הרבה טינה וזעם - כרעיון וכמתחם גיאוגרפי. כמובן, לא גרתי בארצות הברית מעולם (או בכל מדינה אחרת לצורך העניין), ואין לי מושג איך תושבי אלבמה, נניח, מתייחסים לניו יורק המעטירה - אבל יש לי תחושה שזה לא לגמרי דומה. גם עכשיו, כשאני כותבת את המילים האלו, זה נשמע לי הזוי ומשונה מאין כמותו. כלומר, זה לא בן אדם, שאפשר לתעב באופן אישי, סתם כי הפרצוף שלו לא בא לכם טוב בעין. כולה עיר. ועוד עם מלא קקי של כלבים. ובכל זאת, אין סוף לדיונים, למגזינים, לאתרים, לפאנלים. חלקם סוגד ומשמר את האתוס, חלקם האחר משמיץ, מאשים ולועג.
נשאר, אם כן, רק לנסות להבין מה יש בתל אביב, שכל כך מקומם עליה אחרים. הטיעון הבסיסי מוכר ושחוק: תל אביב משמעה אסקפיזם, בועה, יוקר מחיה, עצלות וניתוק, הדוניזם ופינוק. כל מה שמרגיז את הישראלינה הממוצעת שאינה תל אביב. התשובה התל אביבית, מצדה, שחוקה לא פחות: האסקפיזם הוא אסטרטגיית הגנה מפני מציאות ישראלית שהיא כל כך בלתי נסבלת ובלתי נתפסת, עד שאין לך מושג מאיפה להתחיל לפרק אותה, ולפיכך עדיף פשוט להימנע ממנה לטובת חגיגה עד דלא ידע - בילויים, סקס, סמים ותת-תרבויות חתרניות לרוב.
שני הצדדים, לתפיסתי, חוטאים לאמת. ראשית, תל אביביים, בניגוד למה שנהוג לחשוב, עובדים מאוד מאוד קשה. לפחות התל אביביים שאני מכירה. אחרי הכול, כדי לתחזק את יוקר המחיה המפלצתי שלהם, עליהם להרוויח מספיק כסף, וכיוון שרבים מהם לא בורכו בהורים עשירים, ועדיין חשוב להם לגור בתל אביב - מסיבות מקצועיות, חברתיות, אישיות וכו' - הם עובדים כמו משוגעים כדי להמשיך להיות מסוגלים לגור בה. ליחידים ספורים מתוך מאות ממכריי התל אביביים יש דירה בבעלותם בתל אביב. רובם ירשו אותה מסבא או סבתא, שניים רכשו אותה בכוחות עצמם. השאר שוכרים ובוכים.
ומאידך, יש גם כמה אמיתות קשות שתל אביב תצטרך ללמוד לקבל על עצמה. בראשן עומדת ההבנה - האובייקטיבית - שהיא סוג של עיטוש לעומת בירות גדולות אחרות בעולם.  אומרים שאין לנו במה להתבייש. וזה נכון, באמת אין. אבל ליטול קורה מבין עינינו - בהחלט כן. תל אביב עיר מהממת. סיכמנו כבר שאני מתה עליה. אבל בואו נצא מהסרט. היא לא ברלין, פריז, ניו יורק או טוקיו ואף לא אמסטרדם. היא תל אביב, לטוב ולרע. עיר בירה בלבנט, עם כמה טוויסטים מגניבים, וגם כמה פחות. וכל זה לא חדש, כמובן, אלא טענה מוכרת.
הבעיה עם תל אביב, זה שבתפיסה העצמית שלה - היא לגמרי ניו יורק. וגם זה בסדר, לכוון גבוה ולשאוף לגדולות. אבל בגלל שהיא משוכנעת בעליונותה בכל התחומים על פני שאר חלקי ישראל, היא מפגינה סקרנות מעטה מדי כלפי התרבות, סגנון החיים ותפיסת העולם של כל מה ומי שנמצא מחוץ לה. וכשאני אומרת מחוץ לה, אינני מתכוונת לרמת גן, גבעתיים והרצליה, ברשותכם.
מה שמצחיק בתל אביב, זה שהיא עיר וואנאבי, שמזיעה ממאמץ. היא נוהה עם הפנים החוצה, במקום פנימה. בעודה עומדת בגבה אל מדינת ישראל, היא כאילו מתחננת שאיזו מדינה אירופית תבחין בה ותאמץ אותה אל חיקה כעיר לוויין, כי היא נורא חיננית ומגיע לה. יש בכך, תסלחו לי, משהו קצת פאתטי, שהופך אותה לטריטוריה מתגוננת, מתנשאת ומתנכרת. כי כידוע, מי ממלא את תל אביב? מעט מאוד תל אביביים שנולדו בה, אלא מהגרים, שהגיעו אליה מהפריפריות, מערי לוויין, מקיבוצים וממושבים. ומה הם עושים בסופי השבוע ובחגים? עולים על האוטובוסים, על מוניות השירות, על רכבים שכורים במבצע, ונוסעים למשפחות שלהם.
ומה הם עושים שם, בבית הולדתם? סובלים יומיים-שלושה, וסופרים את הדקות עד שהם יוכלו לברוח בחזרה לתל אביב, שם יוכלו שוב למכור לעצמם שהם כבר לא החנון המחוצ'קן שלא הצליח להשכיב אף אחת בקיבוץ, או לחילופין - הנערה הפריפריאלית השמנמנה עם הגשר על השיניים, שכולם חשבו שהיא מטומטמת. לא, עכשיו הם חדשים, ונוצצים ומבטיחים: עורך דין מצליח עם לופט בפלורנטין, וטוסטוס מדוגם, ושלוש בחורות לזיין במקביל, או מנהלת הפקה ב"ביפ", שגרה עם שותפה בזמנהוף-שלמה המלך ויוצאת עם הברמן מה"סלון". 
אלוהים יודע כמה טיפוסים כאלו פגשתי במהלך חיי בתל אביב. תמיד תהיתי איפה הם התחילו, איזה ילדים הם היו, מה הביא אותם לכאן. האם הם בעצם רחוקים מליון שנות אור מכור מחצבתם, האם גם הם ממציאים את עצמם מחדש. האם יום אחד הם יתעוררו, וירגישו שמשהו בתוכם מת, בלי לדעת למה.
מה אני מנסה להגיד? שתל אביב מנתקת אנשים מעצמם. רוב תושביה מגיעים אליה כדי להמציא את עצמם מחדש, ולומדים מהר מאוד לבוז לכל מה שהוא אינו "תל אביב" (ואם אפשר בכלל להגדיר כזה). הם כמעט לא יוצאים מתל אביב, כי לרובם אין רכב. הם לא באמת מכירים ערים או יישובים אחרים, והטבע מפיל עליהם אימה, אלא אם כן הוא מגיע בתוך מלון חמישה כוכבים או בסיני. ובעיקר, כל מה שאינו תל אביבי, לתפיסתם, מזכיר להם את הבית - והבית, כידוע, הוא זיכרונות ילדות שאנחנו לא בהכרח אוהבים.
אין לי פתרונות קסם להציע. אני גם לא חושבת ששתי תרבויות הקצה האלו - תל אביב ופריפריה (בהגדרתה הרחבה) - צריכות או מסוגלות להתמזג זו בזו. זה בסדר גמור שהן קיימות, ושונות כל כך זו מזו. אבל מה שכן הייתי רוצה, ואולי זה קצת היפי מצידי, זה שהן לפחות יהיו קצת פחות עוינות ומאוימות, וקצת יותר סקרניות ומכבדות, אחת כלפי השנייה. במילים אחרות, שתל אביב תוציא את הראש מהתחת ותבין שיש מקומות לא פחות - ולמעשה, הרבה יותר - מגניבים לגור בהם ממנה, ושבפריפריה יבינו שהעיר היא לא מקום של פלצנים עצלנים עם פוזה, אלא כוכב הישרדותי קשה, עם חוקים מורכבים, שצריך ללמוד איך להתנהל בו.
גם מבחינה חברתית, שני הצדדים יכולים לתרום זה לזה יותר. "עניי עירך קודמים", גורס התנ"ך, השאלה היא מי בדיוק הם עניי עירך. תל אביב היא בהחלט עיר שיודעת להירתם למטרות חברתיות. הנה, ראו את העובדים הזרים, או את "מרק לוינסקי", הפרויקט המופלא שמאכיל פליטים מורעבים שקופאים מקור בגינת לוינסקי במהלך החורף ובכלל. לו היו תושבי תל אביב מגייסים ולו מקצת מהאנרגיות האלו גם לטובת התחברות והתגייסות לטובת אחיהם הפריפריאליים - ולהפך - אולי הייתה כאן מדינה קצת יותר נחמדה.
 
אפילוג
"אינדיקאט" הוא מרכז חדש לסדנאות תסריטאות בתל אביב, שיזמה והקימה עדי זינגר-חוגרי, אישה שקומתה הזעירה וקולה הדק מסתירים מאחוריהם נחישות, מקצוענות וחזון מגובש ונטול שמץ ציניות. הסדנאות מיועדות עבור יוצרים, במאים, תסריטאים ומפיקים, שמעוניינים לשייף את כלי הכתיבה שלהם או ללמוד כלים חדשים, וכן מיועד ליצירת שיתופי פעולה בין יוצרים, שמעוניינים לאחד כוחות ו/או להציג את הפרויקטים שלהם בפני מפיקים בתעשייה. 
בשלב ראשון, מציעים ב"אינדיקאט" ארבע סדנאות שונות: פיתוח תסריט לסדרת טלוויזיה, פיצ'ינג, עריכת תסריט, ותסריטאות למתחילים - כולם מובלות על ידי תסריטאים ויוצרים בכירים ומנוסים בתעשייה. את הסדנה האחרונה, תסריטאות למתחילים, או בשמה החינני יותר לטעמי, "התחל כאן" - תנחה אמתכם הנאמנה, שזו אני.
במילים אחרות, אם יש לכם מליון רעיונות לסרט/סדרה ואתם לא מצליחים להתחיל להניח אותם על הדף (או על צג המחשב); אם אתם כבר כותבים ורוצים לסגל לעצמכם מיומנות כתיבה נוספת; אם יש לכם תואר ראשון בתקשורת/תיאטרון/אומנויות ואתם מסתובבים ב"שכונה התסריטאית" אבל רוצים גם לשכור בה דירה בכבוד - קרי, להתמקצע בתחום כראוי - אתם לגמרי מוזמנים להצטרף, או ליידע את מי שנראים לכם מתאימים. המקומות כבר כמעט מלאים, ובקרוב נצא לדרך. האמת? מרגש.
יום חמישי, 23 פברואר 2012 // 0 תגובות