יום חמישי, 26 ינואר 2012

למה אין לי טור בעיתון (פוסט ביניים כועס)

 

לו הייתי אישה מסודרת, הייתי מגישה לכם קודם את חלקו השני של הפוסט הקודם (6 דברים שהבנתי על תל אביב רק אחרי שעזבתי אותה). אך כיוון שאני לא אישה מסודרת, ובימים אלו אני גם די כועסת, אני מאמינה שתסלחו לי אם ארשה לעצמי לחרוג מעט מהנושא.
בעצם, אני לא עד כדי כך מתרחקת ממנו. הדיון התמקד בתובנות שאפשר להפנים לגבי העיר הגדולה, רק אחרי שעוזבים ומתבוננים בה במבט חדש. הרשו לי, אם כן, להגיש לכם פוסט מיוחד לגבי התובנה הרביעית, ואולי החשובה מכולן:
 
* התקשורת היא האמ-אמא של התל אביבית.
במילים אחרות, זה לא רק שהרבה עיתונאים מתעצלים להזיז את התחת שלהם מהמחשב, וזה לא רק שתסריטאים ובמאים רבים הם קטני דמיון והשקפה. המצב חמור הרבה יותר מכך. מבחינת רוב אמצעי התקשורת שעבדתי בהם, בין אם כעיתונאית, כתסריטאית או כעורכת, אין דבר כזה, פריפריה. היא לא קיימת. מדובר בכ-60 אחוז ממדינת ישראל, שפשוט מחוקה מהמפה שלה.
מתי הפריפריה מתקיימת? כשהיא עונה על הקלישאות שדורשים ממנה. כשהיא מפגינה מצוקה שמצטלמת היטב. כמו למשל ויקי כנפו, קלישאת אם-כל-המצוקות, או לואיס מ"מחוברים", קלישאה - לא מוצלחת, אגב - של נער פנימיה אבוד. הפריפריה מורשית גם להתקיים במדיה בתור נוף שמצטלם היטב כמו ב"פלפלים צהובים" - סדרה עם אפס התייחסות לסביבה שבה היא מתרחשת, כאילו שהערבה זה הירח ולא חבל ארץ עצום בגודלו עם כ-60,000 תושבים, או להבדיל - ב"תמרות עשן", שם משמשת הפריפריה הצפונית כמסך ירוק דקורטיבי ברקע. אין מה לומר, הפריפריה זה לוקיישן נהדר. מצטלם יופי, כל הטבע והעוני הזה. רק למה זה כל כך רחוק?
אבל עזבו, אולי באמת לא צריך ללכת רחוק כל כך. במקום דרמות ישראליות, הביטו נא בכתבת חדשות ממוצעת בערוץ 2 ו/או 10, אין ביניהם הבדל בנושא זה לצערי, בבואם לגשת לנושא כלשהו הקשור במצפה רמון. ערוץ 1 בכלל שובר שיאים של גרוטסקה. זה תמיד מתחיל בשוט של לשכת התעסוקה המקומית - הספסלים ריקים, או עמוסים לעייפה, תלוי בהגיג הצפוי והשחוק על אבטלה שהכתב מעוניין להצמיד לויז'ואל - אם כי לעתים, הם מעדיפים דווקא משפטים קולוסאליים, כגון "במצפה רמון לא מאמינים יותר להבטחות", כאילו שחצי היום שהם ביקרו בעיירה, ושאותו בילו בעיקר בשתיית אספרסו בקפנטו, הסמיך אותם לנציגיה.
גם אני לא מוסמכת לדבר בשמה של מצפה רמון. ומעולם לא התיימרתי. אבל מה שכן רציתי לעשות, כמעט מהשנייה שנחתתי כאן, הוא לכתוב טור בעיתון. טור על החיים בפריפריה, של תל אביבית בדימוס. בשנה האחרונה אני חווה דרך חתחתים חסרת תקדים, בניסיונות למצוא בית תקשורתי לטור הזה. הדרך הזו מלמדת אותי שיעורים מאוד מכוערים על המקצוע שלי, שכנראה מעולם לא הייתי לומדת, אלמלא הייתי עוברת לכאן. הדרך הזו אף גורמת לי, בשנה האחרונה, להרגיש מובכת, מבוישת, מנוכרת וזועמת כלפי אנשי המקצוע מהמילייה שלי, בברנז'ה העיתונאית והטלוויזיונית, כפי שמעולם לא הייתי.
אני אומרת מראש: ברור שאני רוצה טור גם בשביל עצמי. אדם שרוצה טור בעיתון, עושה זאת גם כי הוא רוצה במה, חשיפה, תהילה, אהבה, מה שתגידו. יכול גם להיות שכתיבתי אינה לטעמם של העורכים שאיתם דיברתי, וגם זה לגיטימי (אם כי להגנתי ייאמר, שלפחות שלושה מהם אהבו את טורי הדוגמה שכתבתי והביעו עניין לפרסם אותם). כל אותם עורכים, יכולים היו - ועדיין יכולים - לפרסם טורים של כותבים אחרים מהפריפריה. אבל לא עושים זאת. אני פניתי אליהם לא רק כי רציתי לקדם את עצמי, אלא כי סברתי אז, ואני סוברת גם היום, שהחיים בפריפריה הם הרבה מעבר לבדיחות ולקלישאה, ושהם מלאי חיים וצבע ועניין, כמו גם סיפורים חדשותיים אמיתיים, שאף אחד אינו שומע עליהם, ושאם אין להם ייצוג בתקשורת, אז שלפחות יהיה טור.
עובדות יבשות: בארבעת עיתוני סוף השבוע הגדולים - ידיעות, ישראל היום, מעריב, הארץ - ישנם טורים אישיים לרוב, המייצגים כמעט כל מגזר אפשרי באוכלוסייה: דתיים (חנוך דאום, סיון רהב מאיר, ואלו רק דוגמאות אקראיות), ערבים (סייד קשוע כמובן), סלבז לרוב (קרן פלס, שלמה ארצי, גורי אלפי, ועוד ועוד), אנשי רוח (אריאל הירשפלד, מאיר שלו, דורון רוזנבלום), ימנים (חגי סגל, בן דרור ימיני), נשים (בהנחה שמתייחסים אליהן כמגזר, ע"ע לילך סיגן ובילי מוסקונה לרמן במעריב, נרי ליבנה בהארץ ועוד) - אבל נחשו את מי לא מצאתי?
חשבתי שעורכי העיתונים הרבים ששוחחתי עימם מודעים לעובדה, שזו אחת הנקודות החלשות שלהם. שהם מודעים לכך שהפריפריה היא אחד מתחומי הסיקור המוזנחים ביותר בעיתונות הישראלית, ואגב - גם אחד מהנושאים המוזנחים ביותר בסדרות הטלוויזיה הישראליות, שיודעות להתייחס לכל מגזר אוכלוסייה אפשרי חוץ מאלו שגרים בפריפריה (ולא, הסדרה "המשאית" לא נחשבת). אבל מתברר שלא זה ולא זה. הם לא מודעים, וגם לא אכפת להם. 
העורך הראשון שפניתי אליו היה עמית שהם, אז עורך "ז'ורנל", מוסף התרבות של מעריב. הוא היה העורך היחיד - היחיד! מתוך שורה של עורכים בכירים שאפרט מיד - שהבין תוך שניות על מה אני מדברת, מת על הרעיון, טיפח וקידם אותו ברצינות ובמסירות ותכנן לפרסם אותו בהקדם. הוא הבין שחיי הפריפריה הנם תרבות שלמה, עשירה ומשמעותית, שאינה באה לידי ביטוי בתקשורת הישראלית בכלל, וזיהה את נקודת התורפה הזו. אבל כבר אז התחילו לעשות לו את המוות במעריב, ולא הרבה זמן אחר כך הוא החליט לעזוב את העיתון. 
נטע ליבנה, עורך סופשבוע, היה אדיב ונעים, אבל מעולם לא החזיר לי תשובה. כחודש אחר כך, ראיתי שעלה טורה החדש של לילך סיגן במוסף שלו. אני מניחה שלפרסם שני טורים, ועוד של שתי נשים, היה קצת יותר מדי עבורו, או עבור הבוס האמיתי במעריב בימים אלו - ע"ע ניר חפץ. דדי מרקוביץ, עד לא מזמן עורך המוסף לשבת של מעריב, גם אהב את הטור בכל ליבו ורצה להעלות אותו לאוויר מיד. מצד שני, כבר אז רמז שלא בטוח שיישאר בתפקידו, ואכן, באופן לא מפתיע, אחרי חודשיים, גם הוא פרש ממעריב.
ל-7 ימים לא פניתי, כי אינני שלמה ארצי, או ראש הממשלה הבא, או דנה ספקטור. וכי נראה לי שהפריפריה מעניינת אותם כשלג דאשתקד. לעומת זאת, בהחלט פניתי לאביב הברון, עורך המוסף הפוליטי. תשובתו, המובאת כאן במדויק, היא דוגמה לכל מה שאני מנסה להסביר בפוסט הזה:
 
 
הי אליען,
כצפוי, כתוב חמוד מאוד ואכן מכניסנו לעולמה של פריפריה (שהרי פריפריה, כמו שכולנו יודעים, זה מאוד "חמוד").
אבל זה לא מתאים באופי למוסף לשבת, עוד לפני שמניתי את כל המגבלות האחרות:
אנחנו כולה 28 עמודים, כבר יש שלושה טורים ועוד אחד בדרך, התקציב דל וכו וכו.
מבחינת התוכן, נראה לי שזה יכול להתאים לזמנים מודרנים של קרינה (קרינה שטוטלנד, עורכת מוסף הנשים השבועי זמנים מודרניים). שמא תבדקי אצלה
תודה בכל אופן
אביב  
 
 
אין לי טענות לאביב הברון, או למגבלות שהוא פועל בתוכן, שאני בטוחה שהן לא פשוטות. אבל בחייאת, בעיות תקציביות זו לא הנקודה פה. הטור הזה לא מעניין אותו. הפריפריה מעניינת לו את הביצה השמאלית. הרי גם אם הוא לא אוהב את כתיבתי, זה לא שהיו לו במוסף טורים על פריפריה לפני שפניתי אליו. אותו מוסף פוליטי-חברתי מוערך וידוע, עם שלל כותביו, מכל קשתות האוכלוסייה, לא העלה על דעתו בשום שלב להעניק במה ולו למייצג אחד מהפריפריה. ואנחנו מדברים פה על מגזר עצום, מהותי, הכולל מאות אלפי אנשים, שהמחאה החברתית רלוונטית לו יותר מכולם. הנה, רק לפני שבועיים פורסמה במוסף בעריכתו כתבה (מצויינת) של עודד שלום, על המאבקים הכספיים סביב עיר הבה"דים, שעתידה לשנות את חייהם של עשרות אלפי תושבי הפריפריה באופן משמעותי.
וכמובן, זה תמיד נגמר בזה שמישהו - אינני מתפלאת שזה הברון, במקרה זה - מפנה אותי למגזיני הנשים. כי מה, אני אישה. אני אמורה לכתוב במגזין נשים, לא? ואל תבינו לא נכון: לכבוד הוא לי לכתוב במגזיני נשים, ואף עשיתי זאת במשך שנים. אבל את הטור הזה אני לא מוכנה לפרסם במגזין נשים. אביב הברון מוזמן לפרסם שם את טורו האישי, אם הוא רוצה. 
אני, לעומת זאת, דורשת הפעם במה בפופיק של הקונצנזוס. כי יש מה לספר על הדברים שקורים כאן, וכי הגיע הזמן שיקשיבו ויידעו: שאין כאן רופא אחרי השעה שבע בערב בשל אוזלת ידן של קופות החולים, ויום אחד ימות פה תינוק ורק ככה יקום קול זעקה אמיתי; שאספקת הגז של עיירה שלמה, יותר מ-6200 איש, תלויה באדם אחד מבוגר ועייף ששמו אלברט, בשל שחיתותה של אמישרגז; שעשרות אנשים כבר נהרגו או נפצעו כאן על הכביש בתאונות עם גמלים, כי משרד החקלאות מסרב להסדיר את מעמדם בחוק. שהקומבינות והשחיתויות שנרקמות כאן לעתים גורמות לשערות לסמור רק מלשמוע עליהן.
יודעים מה? עזבו את מצפה. זה לא המקום היחיד. לא חסרים עוד ערים בפריפריה ולא חסרים עוד סיפורים. אבל אין מי שיפרסם: בדה-מארקר אמרו שאין להם תקציב. לגלובס לא פניתי, וגם לא לישראל היום, כי בזמנו, כשהיו לי דין ודברים איתם, לא נרשמה כימיה הדדית ביני לבין העורך עמוס רגב (מעניין למה). כך או כך, באף אחד מהמקומות לא ראיתי טור מייצג מהתחום, למרות שלפחות שניים מהעיתונים - דה-מארקר וגלובס - מתיימרים לעסוק בנושאים שרלוונטיים לפריפריה מאוד. נכון להיום, מתקיים דיאלוג עם הארץ. עדיין לא ברור מה הוא יניב, אם בכלל, בטח אחרי הפוסט הזה. וזה בסדר, אני אחיה עם התוצאה, לא משנה מה היא תהיה.
אבל אני באמת תוהה, מה אומרים לעצמם עורכי עיתונים, במיוחד במוספי סוף השבוע ובמוספים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים, כשהם מביטים על הגיליונות שלהם: האם הם באמת לא רואים את הפיל הלבן הענק, שעומד מול פרצופם? האם באמת יותר דחוף להם להעניק במה לכל נושא רלוונטי שבעולם - פליטים, עובדים זרים, תככים פוליטיים, ראיונות עם סלבז ואיומים צבאיים - רק לא לעניי עירם? האם הם באמת לא מבינים שמתרחשים חיים שלמים, עשירים וחשובים, מחוץ לגבולות גדרה-חדרה?
אותם עורכים לא רק מקוממים אותי, הם מעוררים בי זעם ובוז. ברור לי היום, שהם כבר מזמן לא עיתונאים, אלא פקידי תקשורת קטנים ופחדנים, שאין להם יכולת לראות את הדבשת של עצמם. ואל תדאגו, אני מאשימה את עצמי לא פחות מאשר אותם. לפני שנתיים, עניתי על אותן הגדרות בדיוק. ממעטת לצאת מתל אביב, לא באמת יודעת מה קורה מעבר לרדיוס של גוש דן, וגם לא ממש אכפת לי. ההאשמה כלפי התקשורת שהיא תל-אביבית, לפיכך, היא האשמה נכונה לחלוטין. אשמנו. פשענו. אתם לגמרי צודקים.
אבל מה שבאמת מטריד בכל העסק, הוא חוסר המודעות. אנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים. ומבחינתי, זה החטא החמור מכולם. אם מישהו מהעורכים שדיברתי איתם היה מודה באוזלת ידו בתחום הזה - מילא. אם מישהו מבין גורמי השידור שניסיתי לעניין אותן בסדרה על החיים בפריפריה לא היה נרדם לי בפרצוף - מילא. אבל רובם ככולם כל כך שבויים בשבלונות החשיבה הצרות של עצמם, שזה מייאש.
תנו לי להבהיר לכם משהו: הפריפריה לא תישאר כזו לנצח. ישראל היא מדינה קטנה, ערי המרכז שלה עולות על גדותיהן וגבולות גדרה-חדרה יהיו חייבים, לא משנה איך ומתי, להתרחב. מה שנראה לכם היום רחוק ונידח, יהפוך לבסוף לעיירות לגיטימיות ומשגשגות. דימונה כבר בדרך לשם, וגם ירוחם - על אף כל בעיותיהן. בעיירות האלו יושבים האנשים שמצביעים לביבי נתניהו, לש"ס ולליברמן, ולא משנה מה. בעיירות האלו יושבים האנשים, שמחשבים כל עשר אגורות. בעיירות האלו נמצאת המדינה שלכם. אז אולי הגיע הזמן שתוציאו את האצבע מהתחת, ותתחילו להסתכל להן בעיניים.
 
יום חמישי, 26 ינואר 2012 // 0 תגובות