יום רביעי, 05 ספטמבר 2012

קול ודממה

 

"יש לי שאלה", עוצר אותי בחור עם קרקפת חלקה, עיניים חומות לחות וגיטרה, "אני דומה לדני רובס?" הם יוצרים מעין מעגל, הוא וחבורתו - שלושה גברים ושתי נשים - על המדרכה ברחוב הראשי של איזור התעשייה במצפה רמון, סמוך לכניסה להאנגר "אדמה". יושבים על הרצפה ושרים. הוא מנגן בגיטרה משהו של מאיר אריאל. או ככה לפחות נדמה לי. תמיד כשיש חבורה עם גיטרה, מישהו בסוף מנגן שיר של מאיר אריאל.

ואנחנו בכלל בדני רובס. "פשוט התערבנו", ממשיך הבחור, "היא אומרת שאני כן דומה לו", הוא מצביע על הג'ינג'ית היפה והצעירה ממנו בכעשור, שיושבת לידו, "ואני לא". עכשיו עיני כולם נשואות אליי בציפייה, ממתינות לתשובה. ואני, מאיפה לי לדעת? אני גם לא רואה טוב בלי משקפיים, ובכלל, חצי מהעולם נראה כמו דני רובס. זה לוק גנרי. מספיק שיהיו לך קרחת ועיניים חומות – ואתה באיזור. אבל יש לי הרגשה שזאת לא התשובה שהוא רוצה לשמוע. בטח לא מול הבחורה הזאת. "מצטערת", אני עונה, "לא רואה דמיון". הוא מחייך חיוך צחור ורחב של תודה. ועכשיו, כמובן, הוא דווקא ממש דומה לדני רובס, אבל מה זה משנה.

זהו לילה עדין ונדיב, לילו השני של "אינטימדבר" הראשון. "נקמת הטרקטור" הרגע סיימה את ההופעה הכי מרוממת רוח שראיתי לאחרונה (ועוד נחזור אליה). להקת ANGELCY הופיעה במדרחוב והקסימה את מי שנשאר בחוץ. נחשולי הקהל משתי ההופעות מתערבבים אחד בשני, מחליפים חוויות. הרוח קרירה ומנחמת, שולחת דרישת שלום מהסתיו הממשמש. אורם הלבן של פנסי הרחוב משמח את השמיים השחורים. זהU לילה של רוך, שבסופו מתגבשת ההבנה שהפסטיבל, שיזמו והפיקו מנהל מועדון הג'ז גדי לייברוק והמוסיקאי ואיש הרדיו אסי זיגדון ומימנה קרן מיראז', הוא הצלחה חלוצית ומרגשת. והלב שמח, מתרחב ומתגמש כמו בצק, כאילו בכוחו לכסות יבשות וימים.

שלושה חודשים לפני, כשהידיעות על פסטיבל מוסיקה חדש במצפה רמון החלו להתפשט, התקבל העניין בחשדנות ראשונית חמצמצה. בימים רגילים, ההיצע המוסיקלי השגרתי כאן (ללא מועדון הג'ז, אומנם) נע בין הופעה של "האחים צנחני" להרצאה פלוס זמירות שבת של הרב בני אלבז. לפיכך, כל שפע ההופעות נראה, במבט ראשון, כמעט מוגזם מכדי להיות אמיתי. משיחים שצצים משום מקום ומבטיחים להביא ישועה כזו או אחרת למצפה רמון – יש לא מעט. אותו הדבר לגבי פרוייקטים מפוארים. שדה התעופה, מרכז המדיה, מועדון הנשים – כל אלה הן דוגמאות אקראיות לבלוני ניסוי שנופחו לממדי ענק, אך מעולם לא התרוממו. לפיכך, רבים מהתושבים כאן אינם ממהרים לתת את התקווה שלהם בקלות. מאמינים בטוב, אבל באותה נשימה – גם מורגלים באכזבות. "אינטימדבר", לפיכך, התקבל בריחוק מסויים, ונדרש להוכיח את עצמו.

חגיגי ומפורכס, מתמתח המדרחוב באיזור התעשייה בערב הפתיחה לקראת קהל מבקריו, והם ממלאים אותו לאטם. לא במאות אלפים, אבל הם באים: זוגות, בודדים, קבוצות. סקרנים, נעימים, צעירים ומבוגרים. סטודנטים מספיר ומבאר שבע. חיילים. אמהות עם עגלות. בני נוער בחבורות. היפסטריות. ילדים בשלל גילאים. כלבים. יעלים. חתולים. ושתי לאמות, כמובן. הערב הראשון של הפסטיבל הוא גם שיאם של ההתרגשות והבלגן. ניידת השידור של גל"צ מונחת בפינת המדרחוב כמו קופסת נעליים ענקית. ריח הפקורה המטוגנת עולה מדוכן המאכלים ההודיים של דגנית וראג'י, ומפתה אליו את הרעבים. התור מול עמדת הכרטיסים מתארך ומתעקל, והעיניים והאוזניים סופגות את המראות והצלילים, מבקשים לפענח את טיבו של התינוק החדש הזה שבא לעולם, ולעמוד מקרוב על אופיו.

כל הכרטיסים להופעת הפתיחה של עמיר לב וברי סחרוף אזלו, כך שאי אפשר היה להכניס לאולם אפילו גרגר חול. הבמה בהאנגר אדמה אינה מוגבהת אלא שטוחה, וגם לא כוללת אחורי הקלעים, כך ששניהם עולים לבמה דרך הקהל. קצת מצחיק לראות אותם נכנסים בחוסר טקסיות כזה, כאילו הרגע חזרו מביקור בשירותים. ואף על פי כן, דווקא חוסר ההפרדה הוא זה ששומר על גובה העיניים, על המסגרת הקרובה והפשוטה שבתוכה מישהו מספר סיפור, ויש מי שמקשיב. סגורים ומרוחקים ובה במידה שבריריים ומדוייקים, לב וסחרוף מתכנסים בקונכיותיהם על הבמה, ומחלקים מתוכן בביישנות מנות נדיבות של יופי. את "פעם בחיים" של לב, שסגר את ההופעה, הקהל כבר שר בעצמו.

"את יכולה לעזור לי להכניס את האוזנייה לאוזן?" מבקשת ילדה יפה, נראית בת 11, עיניים ירוקות, משקפיים וצמה קלועה. היא מחזיקה בידה נגן מוסיקה קטן וחבוט ומאזינה לו בהפגנתיות, מתעלמת מכל שפע המוסיקה שסביבה. יש לה פסטיבל משלה בתוך האוזניים. זהו היום השני של "אינטימדבר", יום שישי בשבוע. השעה עדיין מוקדמת, אנשים טרם הקיצו מתנומת השבת או סתם מתעפצים על מחצלת עם בירה. בידה הקטנה, הילדה עם הנגן אוחזת בזרועי ומושכת אותי לדוכן שלה ושל חבריה. הם מוכרים כדורי שוקולד, ונשאר אחד אחרון. קצת מעוך, אבל דווקא טעים. כשאני נאלצת להיפרד ממנה כדי ללכת להופעה של מיקה קרני, היא מנסה לפתות אותי להישאר: "אני אקלע לך צמה סינית בשיער", היא מבטיחה.

ההופעה של קרני תובענית ומאתגרת, אבל יש בה רגעים יפים ונוגעים ללב. קרני שרה בכוונה מסורה, כמעט כפייתית. לפרקים זה כובש, לפרקים זה אינטנסיבי מדי עבורי, ואני תוהה אם לא עדיף היה להישאר מאחור, ולאפשר לכפות ידיים קטנות וסקרניות, שלאצבעותיהן דבוקים פירורי קוקוס מהציפוי של כדורי השוקולד, לקלוע בשיערי צמה סינית.

פניו הרחבות, האקספרסיביות, של אבי בללי בהקו באור הפנסים, כשהתיישב על הכיסא עם הגיטרה בתשע וחצי בערב ועצם את עיניו. הקהל בשורות הראשונות שילב רגליים על המזרונים, התנודד והתלחשש, זז אל הבר ובחזרה, והמתין למשהו. חבורת ילדות בנות 6 התרוצצו החוצה ופנימה. חוסר מנוחה הזדמזם באוויר כמו צרעה לכודה. אנרגיה שמבקשת הארקה.

"נקמת הטרקטור" הם דוגמה לליהוק מושלם ל"אינטימדבר". הדור המבוגר זוכר את הלהקה ונוטה לה חסד, בעוד חובבי מוסיקה צעירים למדו להכיר ולהעריך אותה בכוחות עצמם. לא זכור לי מה היה השיר שבו התחילו כולם לקום ולרקוד, אבל זה קרה בשלב די מוקדם. המזרונים הוזזו הצידה בזה אחר זה; יושבי הכסאות נעמדו עליהם כדי לראות יותר טוב, ואחר כך על השולחנות; ואחר כך פשוט התחילו לרקוד עליהם בעצמם. שמחה גדולה, פשוטה, מילאה את האולם והרימה אותו לאוויר כמו בלון הליום ענקי. שריקות, מחיאות כפיים, עיניים בורקות. מדי פעם עלה כלב על הבמה, בשיא הנונשלנטיות המצפאית, שוטט עליה כמה שניות – וירד. בללי לא ידע מה לעשות עם עצמו קודם: לצחוק,  להשתגע מהסיטואציה החצי-סהרורית, או פשוט להניח ללב שלו להתפקע. "לא אשכח את ההופעה הזאת", שב ואמר.  

אם ימשיך להיבנות בחוכמה ובתשומת לב, וישכיל לבנות לעצמו אופי מגובש ומבודל, "אינטימדבר" יכול להפוך לאחד הפסטיבלים האיכותיים והמצליחים בארץ. כוחו טמון דווקא באיזון העדין שבין הפלירטוט עם שולי המיינסטרים לבין השמירה על פתיחות אומנותית רחבה והימנעות ממיסחור ייתר. פסטיבלי קוקה קולה יש בארץ מספיק. "אינדינגב", פסטיבל מוסיקת האינדי המתקיים במצפה גבולות, מציע מצידו את כל מוסיקת האינדי הרלוונטית, כולל אג'נדה תואמת.

"אינטימדבר", לעומת זאת, יכול להציע שילוב ייחודי בין דור מבוגר ובשל של יוצרים וותיקים ומוכרים המושכים גם קהל (לב, סחרוף, קרני, נקמת הטרקטור); לבין דור ביניים של יוצרים פעילים ופחות מוכרים (שני פלג, עינב ג'קסון כהן, עוזי פיינרמן ודודו כוכב, אסי זיגדון) והדור הבא - יוצרים מסקרנים וחדשים לגמרי. התוצאה: הצצה לעבר, להווה ולעתיד, היוצרת פסיפס מוסיקלי רחב יריעה, צבעוני ומסקרן. שלם העולה על סך חלקיו, ולא פחות חשוב - מייצג נאמנה גם את מצפה רמון עצמה, שאינה רק אכסניה לפסטיבל הזה, אלא מהות ודרך חיים.

לקראת סוף הלילה השני, כשהמכוניות מתחילות לעזוב בטור איטי, מתגנבת לגוף העייפות, מעורבת בתחושת הקלה מסויימת. השקט חוזר, הזרים עוזבים, מצפה שבה לידינו. אני מתבוננת בצוות בזמן שהוא מתחיל לפרק את הבמות ולהסיר את הקישוטים. יש קסם מעגלי במסלול שבו האין הופך ליש – ואחר כך חוזר אל האין. כמו מערבולת חול שמציירת ארמון יפהפה בשמיים ואז נעלמת באבחה אחת. הלוואי ש"אינטימדבר" יהפוך לאירוע שיום אחד אפשר יהיה להגיד עליו בגאווה: "הייתי בפסטיבל אינטימדבר הראשון". זה בכלל לא בשמיים, אגב. זה באדמה. רק באדמה.

 

פורסם במקביל גם בכביש 40 - מגזין התרבות של הדרום

יום רביעי, 05 ספטמבר 2012 // 0 תגובות