יום רביעי, 26 ספטמבר 2012

איך בדמי, בעמקי נשמתי

אימא שלי מלטפת את שיערי. רק היא יודעת איך ללטף את השיער שלי בדרך שאני הכי אוהבת. היא מנסה, שוב ושוב, להסיט את הפוני החדש שלי אל מאחורי אוזניי, אך השיער החלק והסורר מתעקש לגלוש בחזרה אל מצחי. בעדינות מרפרפת, נוצתית, היא מלקטת קווצה אחר קווצה. אני עוצמת את עיניי ומתמסרת למגעה, ותוך שניות הזכרון מכנס אותי תחת כנפיו ואני ילדה בת 9.

 

רמת אביב, שנות השמונים, ושתינו, אמי ואני, עומדות במספרה ומתווכחות. על כפות רגליי הנעליים הגבוהות, השנואות, עם המדרסים, שניסו ללא הצלחה לתקן את הפלטפוס ואני נלחמת מולה, מלחמת חורמה, כדי להציל את השיער שלי. היו לי אז כינים. כל הזמן כינים. השיער שלי אהב אותן והן השיבו אהבה. אז אחרי אינספור שטיפות בנפט ובחפיף ובתמציות רוזמרין ובמה שזה לא היה אז, ובתום מאות סירוקים מכאיבים, מתישים ומצלקי קרקפת, שלא הועילו – אמא שלי החליטה שאני מסתפרת.

 

זה יישמע יהיר, אבל השיער שלי היה אז באמת נהדר. ארוך, רך, סמיך. מתנה נדיבה במיוחד מאלוהים. דומה מאוד, אגב, לשיער של אימא שלי, שצבעו היה אז שחור ומבריק, כשל לילית מכושפת. לפעמים אהבתי לחשוב שנשות משפחתנו הן בעצם צאצאיות רחוקות של שמשון הגיבור, שמקור עוצמתו היה ברעמתו האדמונית העשירה והמפוארת. גם היום אני מרגישה, במובן מסויים, שחלק גדול מכוחי כאישה נמצא בשיערי, וכך הרגשתי גם אז, כילדה, על הכיסא במספרה, כשאימא שלי הודיעה שחסל סדר שתי צמות ארוכות, והגיע הזמן לקארה קצרצר עם פוני.

 

בתספורת הראשונה, בגיל שבע. פשוט קיבלתי את הדין בהכנעה, כרע הכרחי, שאין בכוחי למנוע או לעצור. גם בתספורת השנייה, בגיל שמונה, כשהכינים לא הפסיקו להציק, לא התנגדתי. אילמת ודמומה, האזנתי לקולן המתכתי של המספריים גוזמות את מחלפות ראשי, מצטמררת ממגען הקפוא בעורפי ומתכנסת בתוך עצב עמוק, בלתי מוסבר, כאילו הפשיטו אותי מבגדיי ולא מרעמתי. רק בפעם השלישית, בגיל תשע, משהו בי התמרד. כאילו גיליתי אז את היכולת להתנגד לראשונה. בשום פנים ואופן לא הסכמתי שייקחו ממני את שיערי. השתוללתי, צעקתי, בכיתי והתחננתי. לא הפעם.

 

 

אמי ואחי, 1971, חיפה

 

אימא שלי, ייאמר לזכותה, וויתרה. היא התמודדה בגבורה עם הכינים במשך שנים רבות נוספות, עד שהניחו לי לבסוף. אני, מצידי, לא הסתפרתי מגיל תשע ועד גיוסי לצבא. ועכשיו, המון שנים אחרי, אנחנו ממתינות למעלית באיזה קניון מסחרי מחניק בתל אביב, ואני נעמדת מאחוריה, מניחה את ראשי על כתפה, נחה לרגע ממשא החיים. היא מלטפת את שיערי, ויש לנו כמה שניות קרובות ושקטות בתוך פעמון הרעש הדחוס.

 

אני נזכרת איך כעסתי עליה אז, כעס של ילדה שגילתה שיש לה זכויות ומותר לה לעמוד עליהן, ואיך העזתי להרים עליה את קולי ליד הספרית עם הקצוץ-כסאח-מחומצן. לא הבנתי איך הייתה יכולה לקחת את כוח השיער המופלא, הנדיר, שחיבר בין שתינו -  ולקצץ בו באיבחה. וגם, בפשטות, לא סלחתי לה שכיערה אותי ככה. והנה, עכשיו, ליד המעלית בקניון, עם ראשי מונח על כתפה, פתאום איני מרגישה כל כעס כלפי אמא שלי. נהפוך הוא.

 

אני מבינה, בבהירות פשוטה, שנגמר לה הכוח. הכינים היו בכל מקום. במיטה. בכיור. על הספה. כל בני המשפחה התגרדו, כל הזמן. החיים היו בלתי נסבלים. והיא לא יכלה יותר. לפעמים ההחלטה היא לשרוד בשפיות, גם אם זה בא על חשבון האחר, גם אם זו הבת שלך. ובכלל, מי שאל אז ילדים איך הם מרגישים עם זה?

 

 

 

אמי ואני, רמת אביב. אינני יודעת באיזה שנה צולמה התמונה

 

 

"בכל זאת אולי עדיף היה שתעשי קצת גוונים", אמי אומרת, בוחנת את קצות תספורתי החדשה, ואני מחייכת. היא אף פעם לא מוותרת, אימא שלי. תמיד מקווה שיום אחד אקום בבוקר ואהפוך לאלילת איפור וחן, כמוה. רק אלוהים יודע איך קרה שעם עור מושלם כשלה, שהקוסמטיקאיות ברמת אביב חרזו לכבודו שירי הלל, ועם איפור, שיער ומניקור-פדיקור נטולי דופי בכל מצב, כולל רעידות אדמה – היא הצליחה להגריל בתור בת דווקא אותי, מיזנטרופית מרושלת ונערית, ששונאת איפור ולאקים, ומתבלבלת תדיר בין קרם עיניים לקרם גוף.

 

"למה את עצובה?" היא שואלת והגיחוך נמחק מפניי בבת אחת. מדי פעם אני נוטה, בטיפשותי, לשכוח שאימא שלי רואה אותי שקוף, כאילו אין לי בכלל אפידרמיס או מסכות. "אני לא מבינה לאן נעלמו הגברים האמיצים", אני עונה אחרי שתיקה, "אלו ששמים את הלב והביצים איפה שהפה שלהם; שגם אומרים וגם עושים. ממה הם פוחדים כל כך?". היא אוחזת בזרועי מבלי משים ומכוונת אותי למדרגות הנעות, כדי שנוכל להמשיך לדבר. "אני לא מבינה מה התגלית הגדולה", היא מפטירה, "רוב הגברים הם פחדנים, מאז ומתמיד. נשים הן האמיצות. אלה החיים, אם לא שמת לב".

 

מגיע גיל כזה שבו אישה מתבוננת מחדש, במבט רענן ומופתע, באימא שלה. ברגע החסד הזה, מתפענחת בה חוכמתה של אמה, פגיעותה ומוגבלויותיה, והקשר המורכב והנצחי של אם ובת מקבל – שוב - מימד נוסף, עמוק לאין שיעור, המהדהד בין קירות נשמתה. חברות מבוגרות יותר סיפרו לי לא פעם על הרגע הזה, שבו את מגלה מחדש את אמך, אבל חשבתי שזו אגדה. אחר כך חשבתי, שזה חייב להיות כרוך בכך שאהפוך לאימא בעצמי.

 

כל השנים ראיתי בחדות את המקומות שבהם אנחנו כל כך שונות, אמא שלי ואני, נפרדות זו מזו כמו שתי גדות מרוחקות של נהר ענק ושוצף. אבל עכשיו כאילו הוסר איזה לוט, בהוראתו של קוסם נסתר, ואני רואה יותר מתמיד דווקא את נקודות הדמיון, מביטה בהן בתמהון, כאילו לא מבינה איך לא הבחנתי בהן קודם: היכולת לישון עמוק והרבה, החולשה לעוגות לימון. ולפירה. ולארטישוק. הסקרנות. העצמאות. האהבה והכבוד למילה הכתובה, לילדים ולבני נוער, לחינוך, ליהדות. הרצון ללמוד וללמד. יכולת ההסתגלות הבלתי נגמרת, למצבים שלא מפסיקים להשתנות. והשיער, כמובן.

 

אמי האמיצה, שהגיעה לכאן לבדה בגיל 16 מתוך אמונה ציונית טהורה, ותשוקה עזה להשתחרר מהקהילה היהודית השמרנית והשוביניסטית באורוגוואי ולהקים לעצמה חיים חדשים ושוויוניים בישראל; שהפכה מסטודנטית עם מבטא, שעד היום לא הצליחה לטשטש, לפרופסורית לחינוך; שלא הצליחה להישאר חצי שנייה בפנסיה בלי לאכול את הטיח מהתקרה, ולי - את הראש. שמזלי, ומזלה – ובעיקר מזלו הגדול של ארגון ויצ"ו – שמינה אותה ליו"ר ההנהלה העולמית שלו, כי מאז היא עובדת יותר קשה מאי פעם, מורידה פקודות על המנכ"ל החתיך שלה ("אני לא מורידה פקודות, את עושה לי בושות!") ופורחת כמו ערוגת פטוניות עליזה.

 

בשנה וחצי האחרונות אני עובדת עם בני נוער בסיכון ועם בני נוער בכלל. מתברר שאני מחבבת אותם מאוד, ולא פחות מדהים – שזה הדדי. אני זוכרת כמה הופתעתי, כשגיליתי שאני אוהבת את העבודה הזו, כמה עונג והתרגשות טמונים ביכולת להדריך ולתקשר עם בני נוער בגובה העיניים, ואיזה משמעות עצומה יש בדיאלוג הזה. "מה את מופתעת", אמרה אז אימא שלי, ונדמה לי ששמעתי גאווה בקולה, "בכל זאת את הבת שלי".

 

 

רצינית ונלהבת. או במילים אחרות, חנאנה. כיתה ב', 1983

 

 

 

אני שונאת כשאימא שלי צודקת. גם כי זה מרגיז באופן כללי, וגם כי זה מבהיר לי שיכולתי לחסוך לעצמי המון זמן, אם רק הייתי מקשיבה לה קודם. אבל כנראה שאי אפשר להקשיב לאימא שלך עד גיל מסויים, ומתברר שגם ההקשבה הזו משתנה כל הזמן. החסרונות, הכעסים, הטראומות – כולם עדיין קיימים בין שתינו, וכבודם במקומם מונח, אבל נוספים גם צלילים חדשים: מתינות רכה, הומור נהדר, חמלה. כמו בתזמורת ליווי שלא מפסיקה לצרף נגנים, ומנגינתה משכתבת את תוויה ללא הרף.

 

אנחנו יוצאות מהקניון ונכנסות לאוטו שלי. היא מורידה את סוכך השמש ומביטה במראה הקטנה, מתקנת את הליפסטיק-שזיף-ענבר-אלוהים-יודע-מה שלה. היום שיערה קצוץ, צבוע חום חציל, פעם בשבוע פן, שורשים פעם בשלושה שבועות. אצלי, לעומתה, כלום לא השתנה: לא הולכת למספרה, נקודה. גוזרת קצוות שרופים פעם בשנה, וסוגרת עניין. רק השערות הלבנות שנשזרו במחלפותיי, פה ושם, מעידות על הזמן שחלף מאז הדרמה שהתרחשה במספרה ההיא, ברמת אביב. "ולא", אני אומרת לה, "אני לא רוצה לצבוע אותן". אימא שלי מחייכת. "לא חשבתי שתרצי", היא אומרת.

 

 

 

יום רביעי, 26 ספטמבר 2012 // 13 תגובות
ח ל י, יום רביעי, 26 ספטמבר 2012, 21:11
איזה איזה איזה פוסט נפלא, איזה מילים נדיבות, בוגרות, נשיות. כמה פיוס ואהבה. אין עליך.
אורית., יום חמישי, 27 ספטמבר 2012, 12:13
הו אליען כל פעם את מרחיבה את הלב שלי .
ענת, יום חמישי, 27 ספטמבר 2012, 17:08
מה שחלי ואורית אמרו, אבל בדיוק. תודה על הכתיבה הנהדרת שלך.
ליאור, יום חמישי, 27 ספטמבר 2012, 20:25
מרגשת. איזה כייף לאמא שלך.
אליען, יום שישי, 28 ספטמבר 2012, 18:31
תודה לכל אחת ואחת מכן
אמא, שבת, 29 ספטמבר 2012, 17:39
לאליען האהובה, כשנולדת קראתי לך אליען כי הרגשתי באינטואיציה של יולדת שאלוהים ענה לתפילתי. מאז ועד היום אני מודה לאלוהים על המתנה הנהדרת שהביא לי: כן "קופי" שלי בהרבה מובנים, שאט אט את מתחילה לגלות אך במהדורה משופרת בהרבה, ישראלית, חופשית, חכמה ורגישה גם יחד, סוררת ואוהבת, יוצרת וכותבת כמו מלאך ועוד הרבה. והשיער...או השיער... אוהבת אותך מאוד ותמיד אוהב אמא
ריקי כהן, יום שלישי, 02 אוקטובר 2012, 19:22
כמה יופי, איזה עונג המילים והתובנות שלך, זה פוסט עילאי ממש. איך את רואה את אמא שלך - איזו מתנה זו, ואיך היא רואה אותך, זה לא מובן מאליו המבט הקורא את הנפש. אגב, גם אני עמדתי לספר את הבת שלי מאותה סיבה, אחשוב שוב.
דנה, יום שלישי, 02 אוקטובר 2012, 20:35
ענקית! כתיבה נהדרת.
לויליכט נורית, יום רביעי, 03 אוקטובר 2012, 01:20
כתיבה מעולה. בלוג מרגש .
נועם הבת, יום ראשון, 21 אוקטובר 2012, 17:04
איזה יופי של פוסט. גרמת לי לחשוב על הקשר עם האמא הפרטית שלי. אה, ויש מי שטוען שאפילו נצפתה דמעה. אבל אני אכחיש.
ליטל, יום חמישי, 13 דצמבר 2012, 13:49
מרגש ונוגע באותם מקומות שלא זוכים למגע בדר"כ...תודה לך!
רותם, יום שישי, 25 ינואר 2013, 21:19
גם אצלי נצפתה דמעה...
עירית, יום חמישי, 27 נובמבר 2014, 22:04
הי... עבר הרבה זמן מאז שכתבת את מה שכתבת אודות אמא. רק היום נחשפתי לזה. אבל זה הקטע עם אימהות, לא? שיש במערכת היחסים איתן זמן מסוג אחר, בקצב אחר. אז אולי בכל זאת רלוונטי לכתוב לך, שהמילים שבחרת בהן, עם הנגיעות האלו שמזכירות.... מאוד נגעו גם בי.