בהתחלה האשמתי את כאב השיניים. שבועות ארוכים אני מסתובבת איתו, מטומטמת מרוב סבל ומשככי כאבים, ועדיין מתעקשת להדחיק. אין לי זמן בשביל זה. או כסף. או סבלנות. וצריך לנסוע למרכז בשביל הטיפול הספיציפי. ואני בכלל שונאת רופאי שיניים. ורופאי חניכיים – עוד יותר.
אז אני לועסת בצד ימין בלבד ומקפיצה עוד שני כדורי "נרוסין". ומדליקה סיגריה, שיהיה. ולאורך כל הזמן, ברור לי שאני רק דוחה את הבלתי נמנע. אז כדי לא לחטוף דכאון, אני מוסיפה גם שוט של וויסקי. בבקשה אל תטיפו לי. כואב לי מכדי להקשיב לכם. וממילא עוד שוט אחד, גם לא יהיה לי אכפת.
לפני השיניים, האשמתי את החגים. כל שנה זו התקופה האהובה עליי. חגיגית, סתווית, שמחה ונינוחה. ואילו דווקא השנה, במקום להתענג על החופש, הסתגרתי בבית, נחנקת תחת תחושת הלאות המנומנמת, המנוונת, שהביאו עמם הימים, ושעמדה באוויר כמו ריח מעופש. לפעמים הרגשתי שאני מוכנה לעשות כל דבר, כולל ללעוס את כף ידי, כדי שמשהו כבר יקרה. רוחי קצרה בי. רציתי כבר לזוז. שמשהו יזוז.
אבל עכשיו, כששוב ארבע וחצי בבוקר, ואני שוב ערה – ברור לי שמשהו אחר, מהותי ועמוק יותר, קורה כאן. שנתיים וחצי אני גרה במצפה רמון, בפברואר אסגור כאן את השנה השלישית. עד היום, מעולם לא היה לי צל של ספק, לשם מה עברתי לכאן. וגם מעולם לא התחרטתי. נהפוך הוא. גם כשהיה לי קשה, תמיד היה טעם. תמיד היה טוב, היה אופק, הייתה תחושה של תכלית.
אז נכון, הבטיחו לי לאורך כל הדרך, שיגיע רגע המשבר, אבל לא פחדתי ממנו. כי היה טוב, כאמור, וכי מה הטעם לפחד ממה שעדיין לא קרה? אבל עכשיו, כשהוא כאן, מכה בדלתי באגרופו הקפוץ, נוהם את נהמת הזעם האפלה שלו, אני מרגישה אבודה ומבולבלת. מצפה, אהובתי, ציפור גן עדן יקרת ערך שלי, אנחנו צריכות לדבר. ובמילים אחרות, אני צריכה ממך קצת חופש.
לא יכולה יותר עם הלבד לבד לבד לבד הזה. לא יכולה יותר עם השקט. אני צריכה מנוחה מזה, מעצמי. רוצה לברוח, לטבוע, להיטמע. רוצה קצב מהיר ללכת לאיבוד בתוכו. די, חלאס. כמעט שלוש שנים אני איתי, באחת על אחת. מסתכלת, לומדת, מדייקת, מחבקת. רוצה קצת ספייס מעצמי. מותר לי.
האמנם הייתי מוכנה לעזוב את מצפה? את הבית האהוב שלי? את כל מה שהשגתי, וחייתי, וראיתי, ונגעתי והרגשתי כאן? אחרי כמעט שלוש שנים של בטחון מלא בצדקת הדרך, להרגיש פתאום שאולי אינני רוצה להמשיך – זו תחושה מערערת. ונניח שהייתי קמה ועוזבת עכשיו – לטובת מה? תל אביב? היא כבר מזמן אינה העיר שהשארתי מאחור. ואולי יותר נכון להגיד, שאני אינני אותה אישה שעזבה אותה. אין לי תשובות עכשיו. רק עוד ועוד שאלות שנפתחות.
שבועיים-שלושה בתל אביב מרגישים לי עכשיו כמו רעיון מצויין לחופשת התרעננות מעצמי. וכן, ברור לי היטב שלאן שלא אלך, אקח אותי – איתי. אבל בתל אביב יותר קל להתעמעם, להנמיך את כפתור הווליום של הרגש ולהגביר את הכפתורים האחרים. ואם לומר את האמת, מתחשק לי להיות קרובה קצת להורים שלי. לאחיינים שלי. לחברים הוותיקים שלי. אני מתגעגעת. גם זה מותר.
"היום את גיבורה גדולה", אומר בועז, "אבל שנינו יודעים שאחרי יומיים בתל אביב, תרצי לחתוך הביתה בטיל, כמו כולנו". הוא צודק, כמובן. זה מה שקורה תמיד אחרי יומיים בעיר. אבל איכשהו, הפעם זה מרגיש שונה. אני זקוקה עכשיו לדופק של העיר, כדי שיעיר בי משהו פנימי. לטבול ולהתפלש בה כמו במים קפואים של אגם מחייה, להתנער כמו כלב רטוב, ולהשיב לעצמי איזו רעננות וקצב.
שוב מול המחשב, האצבעות מקלידות את הכתובת ביוטיוב, וה
סרטון עולה. בפעם הראשונה שצפיתי בו, בכיתי. הבכי היה מפתיע לחלוטין, מהסוג שתוקף אותך מאחור ללא אזהרה. ראיתי את הילדה הקטנה שמופיעה בתחילת הסרט, ניצבת באמצע הצוק מעל מכתש רמון, עם קוקו קופצני ומכנסיים קצרים – וראיתי את עצמי. "אל תדאגו לה", אמר הקריין ברוך, "היא יודעת מה היא עושה פה". הייתי מאושרת עד כלותיי אז, חצי שנה אחרי שעברתי למצפה, והרגשתי שכל תמונה ומילה בסרטון הזה נכתבה ישירות עליי.
והיא לא, כמובן. נתן גרוס, הבמאי, מחלוצי הקולנוע הישראלי, יצר את הסרט עבור מחלקת הקולנוע של הסתדרות העובדים הכללית, בכדי לתעד את תהליך ההקמה של מצפה רמון. את הקריינות כתב חיים חפר. הקטע המלבב שבו רואים "תימני" רוקד בזמן שמישהו אחר מתופף על פח שמן - גם הוא תואם את הגזענות הצברית האשכנזית של השנים ההן. ואף על פי כן יש בסרט הזה כל כך הרבה תום ויופי, ופנים רעננות ומלאות אמון, וכובע טמבל.
כמו הילדה בסרט, גם אני הגעתי למדבר באמונה שלמה שמקומי נמצא כאן. אינני יודעת אם אשאר כאן לנצח, אבל לבי אומר לי – שתפקידי כאן עוד לא הסתיים. ובכל זאת, אם אני בוחרת להישאר, הייתי רוצה לעשות זאת בעיניים רעננות ומחודשות, ובלב שלם. במובן הזה, אני קצת שמחה על הפקפוק הזה שהתקלח פתאום בתוכי, ועל היכולת להכיר בו ולתת לו מקום, ולא להדחיק או למסמס אותו לטובת כאבי שיניים או עצבות החגים.
החושך ילך בקרוב. השעה חמש וחצי. ביחד עם השמיים המתבהרים, מתקרר מעט גם הגוף המהביל ונשימתי שבה לסדרה. זה כמו בכל מערכת יחסים, אני מבינה עכשיו. תם שלב ההתאהבות שלי במצפה, ומתחיל שלב האהבה. אבל לפני שנצא לדרכנו המשותפת, אני רוצה לבקר קצרות אצל האקסית, להיזכר מחדש למה נפרדנו. וגם קצת להתגעגע.
אז קבלי אותי, תל אביב. אמנם לא שמת לב שעזבתי, אבל לא לקחתי את זה אישית. ואשר לחבריי במצפה, נתראה בקרוב מאוד. ותגידו בבקשה לאלברט מהגז שישמור לי שני בלונים גדולים. בכל זאת, החורף מתקרב.