יום חמישי, 25 אוקטובר 2012

לא שבר, משבר

בהתחלה האשמתי את כאב השיניים. שבועות ארוכים אני מסתובבת איתו, מטומטמת מרוב סבל ומשככי כאבים, ועדיין מתעקשת להדחיק. אין לי זמן בשביל זה. או כסף. או סבלנות. וצריך לנסוע למרכז בשביל הטיפול הספיציפי. ואני בכלל שונאת רופאי שיניים. ורופאי חניכיים – עוד יותר. 

אז אני לועסת בצד ימין בלבד ומקפיצה עוד שני כדורי "נרוסין". ומדליקה סיגריה, שיהיה. ולאורך כל הזמן, ברור לי שאני רק דוחה את הבלתי נמנע. אז כדי לא לחטוף דכאון, אני מוסיפה גם שוט של וויסקי. בבקשה אל תטיפו לי. כואב לי מכדי להקשיב לכם. וממילא עוד שוט אחד, גם לא יהיה לי אכפת.
 
לפני השיניים, האשמתי את החגים. כל שנה זו התקופה האהובה עליי. חגיגית, סתווית, שמחה ונינוחה. ואילו דווקא השנה, במקום להתענג על החופש, הסתגרתי בבית, נחנקת תחת תחושת הלאות המנומנמת, המנוונת, שהביאו עמם הימים, ושעמדה באוויר כמו ריח מעופש. לפעמים הרגשתי שאני מוכנה לעשות כל דבר, כולל ללעוס את כף ידי, כדי שמשהו כבר יקרה. רוחי קצרה בי. רציתי כבר לזוז. שמשהו יזוז.
 
אבל עכשיו, כששוב ארבע וחצי בבוקר, ואני שוב ערה – ברור לי שמשהו אחר, מהותי ועמוק יותר, קורה כאן. שנתיים וחצי אני גרה במצפה רמון, בפברואר אסגור כאן את השנה השלישית. עד היום, מעולם לא היה לי צל של ספק, לשם מה עברתי לכאן. וגם מעולם לא התחרטתי. נהפוך הוא. גם כשהיה לי קשה, תמיד היה טעם. תמיד היה טוב, היה אופק, הייתה תחושה של תכלית. 
 
אז נכון, הבטיחו לי לאורך כל הדרך, שיגיע רגע המשבר, אבל לא פחדתי ממנו. כי היה טוב, כאמור, וכי מה הטעם לפחד ממה שעדיין לא קרה? אבל עכשיו, כשהוא כאן, מכה בדלתי באגרופו הקפוץ, נוהם את נהמת הזעם האפלה שלו, אני מרגישה אבודה ומבולבלת. מצפה, אהובתי, ציפור גן עדן יקרת ערך שלי, אנחנו צריכות לדבר. ובמילים אחרות, אני צריכה ממך קצת חופש. 
 
לא יכולה יותר עם הלבד לבד לבד לבד הזה. לא יכולה יותר עם השקט. אני צריכה מנוחה מזה, מעצמי. רוצה לברוח, לטבוע, להיטמע. רוצה קצב מהיר ללכת לאיבוד בתוכו. די, חלאס. כמעט שלוש שנים אני איתי, באחת על אחת. מסתכלת, לומדת, מדייקת, מחבקת. רוצה קצת ספייס מעצמי. מותר לי.
 
האמנם הייתי מוכנה לעזוב את מצפה? את הבית האהוב שלי? את כל מה שהשגתי, וחייתי, וראיתי, ונגעתי והרגשתי כאן? אחרי כמעט שלוש שנים של בטחון מלא בצדקת הדרך, להרגיש פתאום שאולי אינני רוצה להמשיך – זו תחושה מערערת. ונניח שהייתי קמה ועוזבת עכשיו – לטובת מה? תל אביב? היא כבר מזמן אינה העיר שהשארתי מאחור. ואולי יותר נכון להגיד, שאני אינני אותה אישה שעזבה אותה. אין לי תשובות עכשיו. רק עוד ועוד שאלות שנפתחות.
 
שבועיים-שלושה בתל אביב מרגישים לי עכשיו כמו רעיון מצויין לחופשת התרעננות מעצמי. וכן, ברור לי היטב שלאן שלא אלך, אקח אותי – איתי. אבל בתל אביב יותר קל להתעמעם, להנמיך את כפתור הווליום של הרגש ולהגביר את הכפתורים האחרים. ואם לומר את האמת, מתחשק לי להיות קרובה קצת להורים שלי. לאחיינים שלי. לחברים הוותיקים שלי. אני מתגעגעת. גם זה מותר.
 
"היום את גיבורה גדולה", אומר בועז, "אבל שנינו יודעים שאחרי יומיים בתל אביב, תרצי לחתוך הביתה בטיל, כמו כולנו". הוא צודק, כמובן. זה מה שקורה תמיד אחרי יומיים בעיר. אבל איכשהו, הפעם זה מרגיש שונה. אני זקוקה עכשיו לדופק של העיר, כדי שיעיר בי משהו פנימי. לטבול ולהתפלש בה כמו במים קפואים של אגם מחייה, להתנער כמו כלב רטוב, ולהשיב לעצמי איזו רעננות וקצב.
 
שוב מול המחשב, האצבעות מקלידות את הכתובת ביוטיוב, והסרטון עולה. בפעם הראשונה שצפיתי בו, בכיתי. הבכי היה מפתיע לחלוטין, מהסוג שתוקף אותך מאחור ללא אזהרה. ראיתי את הילדה הקטנה שמופיעה בתחילת הסרט, ניצבת באמצע הצוק מעל מכתש רמון, עם קוקו קופצני ומכנסיים קצרים – וראיתי את עצמי. "אל תדאגו לה", אמר הקריין ברוך, "היא יודעת מה היא עושה פה". הייתי מאושרת עד כלותיי אז, חצי שנה אחרי שעברתי למצפה, והרגשתי שכל תמונה ומילה בסרטון הזה נכתבה ישירות עליי. 
 
 
והיא לא, כמובן. נתן גרוס, הבמאי, מחלוצי הקולנוע הישראלי, יצר את הסרט עבור מחלקת הקולנוע של הסתדרות העובדים הכללית, בכדי לתעד את תהליך ההקמה של מצפה רמון. את הקריינות כתב חיים חפר. הקטע המלבב שבו רואים "תימני" רוקד בזמן שמישהו אחר מתופף על פח שמן -  גם הוא תואם את הגזענות הצברית האשכנזית של השנים ההן. ואף על פי כן יש בסרט הזה כל כך הרבה תום ויופי, ופנים רעננות ומלאות אמון, וכובע טמבל.
 
כמו הילדה בסרט, גם אני הגעתי למדבר באמונה שלמה שמקומי נמצא כאן. אינני יודעת אם אשאר כאן לנצח, אבל לבי אומר לי – שתפקידי כאן עוד לא הסתיים. ובכל זאת, אם אני בוחרת להישאר, הייתי רוצה לעשות זאת בעיניים רעננות ומחודשות, ובלב שלם. במובן הזה, אני קצת שמחה על הפקפוק הזה שהתקלח פתאום בתוכי, ועל היכולת להכיר בו ולתת לו מקום, ולא להדחיק או למסמס אותו לטובת כאבי שיניים או עצבות החגים. 
 
החושך ילך בקרוב. השעה חמש וחצי. ביחד עם השמיים המתבהרים, מתקרר מעט גם הגוף המהביל ונשימתי שבה לסדרה. זה כמו בכל מערכת יחסים, אני מבינה עכשיו. תם שלב ההתאהבות שלי במצפה, ומתחיל שלב האהבה. אבל לפני שנצא לדרכנו המשותפת, אני רוצה לבקר קצרות אצל האקסית, להיזכר מחדש למה נפרדנו. וגם קצת להתגעגע. 
 
אז קבלי אותי, תל אביב. אמנם לא שמת לב שעזבתי, אבל לא לקחתי את זה אישית. ואשר לחבריי במצפה, נתראה בקרוב מאוד. ותגידו בבקשה לאלברט מהגז שישמור לי שני בלונים גדולים. בכל זאת, החורף מתקרב.
יום חמישי, 25 אוקטובר 2012 // 16 תגובות
דפנה, יום חמישי, 25 אוקטובר 2012, 06:17
לאט ,לאט,כל החלטה שהיא,רק לאט ולא לפחוד מן הפחד . וגם: הליכה מהירה ,כשהרע הזה מזדחל , יכולה להקל.
אבי, יום חמישי, 25 אוקטובר 2012, 13:49
אם את תלכי, מי ישאר? אגב אין על הסרטים האלה..בסוף הבמאי גם צדק. עוד תראה איזו עיר תצמח כאן..
אורית קפלן, יום חמישי, 25 אוקטובר 2012, 15:06
אליעני יקירתי, אין עלייך!!!! יכולת ההבעה שלך פשוט מרגשת עד דמעות. יכול ההסתכלות שלך פנימה והדיבור על זה - מעשה נעלה. תל אביב מחכה לך ואני בינהם אבל ברור שהמדבר הוא מקומך. אולי בפנסייה עוד נהיה שכנות, כי אצלי זה עדיין רק בגדר חלום. יישר כוח.
מאור, יום חמישי, 25 אוקטובר 2012, 23:01
בואי לב"ש זה באמצע..
ענת גזית, יום חמישי, 25 אוקטובר 2012, 23:19
ממרומי המצפה את מתבוננת אל תוך הנפש שלך, הסערות, התנודות שלה, הדיכאונות שלה, הקיפאונות שלה ומעבירה את זה כל כך יפה במילים עד שכמעט אפשר להיכנס איתך אל תוך החדר שלך במצפה- חדר הלב שלך. מה שבטוח לונדון לא מחכה לך- תל אביב כן, לא יזיק לה איזה רוח מדברית. מקסים
אביהוד, יום שישי, 26 אוקטובר 2012, 03:15
קחי לך את זמן החופשה, תפגשי אנשים ובהחלט את המשפחה, הסתיו מתקצר ובתל אביב הוא בהחלט נעים יותר. והחורף של מצפה, זו בהחלט חוויה שהשרירים זוכרים. ובטוח שלבד זה קר יותר בימים אפורים. מצפה היא קרנות המזבח למחפשי המקלט, והיא בית חם למתי מעט, אבל את מה שיש לה באצבע הקטנה לרוב המקומות אין כל השנה. כנראה שאת צודקת שנתיים וחצי זה באמת הזמן שבו הנסתר והמכוער הופך להיות הזצין והמוכר. אבל תעלי להר הגמל למצפה ותראי שאין בעולם מקום שכזה. - אבל אם זה שלך לתמיד ?? בכל כיוון דרך שתבחרי , דבר אחד אני בטוח שאת איתך לוקחת, את כתיבתך המשובחת.
איתמר, יום שישי, 26 אוקטובר 2012, 08:53
מצטרף למתפעלים מכתיבתך, המורידה את הנפש אל הדף. ממש הרגשתי את שעת הבוקר המוקדמת בגובה 900 מטר. לעניין המעבר, תגידי, חשבת על חו"ל? שבועיים באיזה מקום עם מזג אויר אחר לגמרי? שמעתי שיש טיסות זולות(אמנם דרך מדינה שונאת ישראל) לסרי לנקה - שם טרופי, שונה וטעים מאוד. בהצלחה.
אורית, יום שישי, 26 אוקטובר 2012, 12:16
אליען עוקבת אחרי הפוסט שלך באדיקות,חוץ מהסיבה שכתיבתך פותחת לי את הלב,הסיבה שהתחלתי לקרוא אותך היא שאני עברתי בדיוק אותו תהליך כמוך. גם אני התעייפתי מתל אביב ועברתי במקרה שלי לגליל. גם אני לאחר שלוש שנים הרגשתי את אותם רגשות וחוסר המנוחה .השקט נהיה מעיק ,סוגר עלי. וגם אני לאחר המון לבטים ופחד קיומי כלכלי .אין צורך להכביר במילים.... חזרתי לעיר .אוי תל אביב החיוניות .... להגיד שזה קל זה יהיה שקר אבל משהו בי קם משנתו. חזרתי לגור בעיר לא בגלל שאני רוצה קרחנות חיי לילה או להיות מגניבה.(מזמן אני לא בקטע) חזרתי לגור פה כי לטייל ברחוב זה להיות בקליפ. ככה סתם אוזניות ויאלה נראה לאן נגיע. . .והפתיחות חשובה לי לאין ערוך והרב גוניות והתחושה שהפתעות יכולות לקרות כל רגע. אליען המתוקה אני בטוחה שעברת מסע פנימי המסע לא ניגמר לעולם . מאחלת לך הצלחה רבה בכל אשר תיבחרי . והעיקר לא לפחד כלל
אליען, יום שישי, 26 אוקטובר 2012, 18:39
תודה מעומק הלב לכל המגיבים. אני קוראת כל תגובה וכל מייל, מתרגשת וצוחקת, נעצבת וחושבת. ובעיקר, לא ממהרת להחליט. רק נותנת לרגש להיות. ותודה שאתם איתי, כאן, במחשבות ובתחושות. לגמרי לא מובן מאליו עבורי.
ח ל י, שבת, 27 אוקטובר 2012, 11:12
מה שתחליטי, העיקר שתמשיכי לכתוב. ככה. נשיקות.
גיל, שבת, 27 אוקטובר 2012, 13:16
אליען, לא שתפקידך כאן לא הסתיים, אלא שתפקידה של מצפה בך כנראה לא הסתיים. כי כולנו כאן דומים, הרבה יותר ממה שנראה לנו, והגענו כל כך רחוק כדי שיהיה שווה ונוח מבחוץ וגם בפנים. ראיתי אנשים שפתאום כאילו מצפה התפוגגה בהם, כמו אצלך, הגיעו אליהם מחשבות על מעבר למקום אחר, ולאחר זמן מה של חיים במקום אחר מצפה נראתה להם כמו חלום רחוק ולא מובן. ואחרים שעזבו לפני הזמן הרגישו פנימית צורך לחזור, להשוות שוב בין הפנים לחוץ. בכל מקרה תודה על הכתיבה, ובהצלחה בכל דרך.
עירית, שבת, 27 אוקטובר 2012, 13:23
קחי את הזמן. אל תקחי החלטה, תני לה להגיע לבד, לדפוק על דלתך ולהכריז על בואה בקול רם וברור. ובנתיים, בואי נקשקש בתל אביב...
ליאורה, יום ראשון, 28 אוקטובר 2012, 10:51
קראתי והזדהיתי עד מאוד. בתור מי שעשתה את המסלול ההפוך - כל הדרך מהקיבוץ הנידח בו עברתי את כל שנותיי עד גיל 20, לתל אביב שלפני עשרים שנה שהייתה עבורי המפלט המושלם מכל מה שהשארתי מאחור - אני מרגישה שנגעת בי בכתיבתך כעת עד קצות הדיוק והאמת. ואם יורשה לי יקירה - עוץ אעוץ לך עצונת קטנה משלי: הצפיני תל-אביבה מעט, ויש לי תחושה שהדרך חזרה למצפה תהיה עבורך חזקה וטובה ושלמה יותר לאחר הסיבוב הקטן הנוכחי. כי ככה הם חיינו, מעגליים ובסוף מעגל תמיד נמצא את עצמנו שואלים, לא בטוחים, רוצים למקום אחר שעזבנו או שמעולם לא היינו בו. אולי בכלל מחכה עבורך מקום אחר באמצע הדרך? רק לאדמה ולרוח המדברית הפתרונים... אבל תהני מהסיבוב :-)
שלום אונגר הלוי, יום ראשון, 28 אוקטובר 2012, 15:08
זכור לי שראיתי את הסרט לפני שנים רבות . לילדה נדמה לי קוראים טלי-טליה . כמו כן זיהיתי תמונות של 3 האחים ממשפחת כהן שצולמו גם בבית הספר וגם בביתם עם אמא שלהם ואני מזהה ילד בשם דודי שלמד איתי. למורה קוראים עודדה והיא הייתה מורה חיילת. מאחר וגם אני ושתיי אחיותיי למדנו בשנת 1957 בבית הספר, גם אז היינו 7 תלמידים אבל אנו לא מופיעים בתמונות. יתכן שהסרט צולם מאוחר יותר, ב-1958 . בתמונה אני רואה גם תלמידים שלמדו איתי בכיתה ז-ח. מרגש לראות את זה שוב...
נחמה, יום שישי, 02 נובמבר 2012, 10:52
בהצלחה, אליען !
דינה , יום שישי, 02 נובמבר 2012, 11:06
אז ככה לקח לי כמה ימים לחשוב על תשובה, עד שראיתי איזה משפט שמביא אותי בפעם הראשונה להגיב לבלוג. אעשה זאת בקצרה , אשתדל לא להשתמש בסיסמאות ולא להתחרט רגע לפני שאני עושה פה את השלח! גרתי במצפה. מצפה אהובתי אני מתגעגעת. אז ככה, זה כמו לשבת בשיחת חברים אמיתי עמוקה, מלאת אהבה,עם מילים של אמת, שיש בה נחמה ותקווה שגם מחר זה עוד יהיה, לבין חברות בפייסבוק, לייק סטרילי מחושב, ציני, מלא בחוש הומור ורגיש, עם תחביבים כמו רכיבה על אופניים זיונים בשירותים, ובניית ציפורנים לבנות והסרת שער לגברים. האושר המושלם ! אז במה תבחרי? נראה לי שכבר אין פה שאלה.