יום שישי, 16 נובמבר 2012

מישהו שר את זה קודם

החופשה בתל אביב התחילה בביקור קצר בבאר שבע, שהפך לריצה מבוהלת בין טיל לטיל. ואז האזעקות הגיעו גם לעיר הגדולה. 24 שעות הזויות על התפר בין המדבר לכרך הסואן
 
כשהאזעקה השנייה התחילה לייבב, היה לי ברור שהיום הזה לא ייגמר לעולם. נוקבת ויללנית, עלה קולה מן האדמה, נשמע תחילה כנהמה חלולה המתערבבת בשריקת הרוח ואחר כך כצעקה תובענית וברורה. מחסה. צריך מחסה. מקלט. ממ"ד. משהו שיגן עלינו מן הרעה המתרגשת. הרגליים רצות וכושלות. הלב משתולל. הנשימה מתקצרת. עוד אנשים רצים לצידי. מתכנסים במסדרון קרוב. ארבעה פיצוצים נשמעים. שניים מהם מרעידים היטב את הקירות.
 
השעה שבע וחצי בערב, יום רביעי, היום שבו ישראל החליטה לחסל את רמטכ"ל החמאס. המקום הוא קניון קריית הממשלה, לב באר שבע. לא הייתי מגיעה לכאן, אם לא הייתי חייבת. התרופה שאני נוטלת בקביעות נמצאת רק כאן, דווקא כאן, בבית המרקחת בקניון ולא בשום בית מרקחת אחר בארץ. הבטחתי לעצמי שאני נכנסת לבאר שבע לחצי שעה ובורחת ישר לתל אביב, ויהיה בסדר. מתברר שטעיתי, בכמה מובנים, כפי שיתברר בהמשך, וגרוע מכך – יש איתי באוטו כלבה קטנה, שהלכה לאיבוד והיא בכלל לא שלי. שמה צ'יקה, ואני צריכה להחזיר אותה לבעלים שלה, חברת נפשי האהובה, אילה, המתגוררת בחווה ליד היישוב מיתר, לא רחוק מבאר שבע. עם כל אזעקה, היא מתבוננת בי בעיניי הטריירית השחורות והכפתוריות שלה, ומייבבת חרישית. אני מניחה אותה על ברכיי ומחבקת אותה. שתינו מתכווצות על מושב הנהג, ומתפללות.
 
לא ככה חשבתי שתראה תחילת החופשה שלי בתל אביב. הכל הסתדר כל כך מצויין: מצאתי מישהי שתשכור את ביתי במצפה למשך שבועיים, בעוד אני שכרתי חדרון מקסים, באכסנייה עוד יותר מקסימה, ביפו. כך שחוץ מטיפולי השיניים הארורים ומכמה פגישות עבודה, השבועיים הקרובים  באמת היו אמורים להרגיש כמעט כמו חופשה. רק שהדרך לחופשה עוברת בבאר שבע, וכאן, מתברר, אין שום חופש, רק מעצר תמידי בתוך גיהינום אפל ומתמשך של פחד. ופחד, אם אני זוכרת נכון, בכלל לא אמור היה להיות חלק מהתפריט, למרות שזה בהחלט מה שאני מרגישה עכשיו. פחד בסיסי, קמאי ופשוט על חיי. במיוחד באזעקה השלישית, שתופסת אותי ביציאה מבית המרקחת, ומאלצת אותי לרוץ למחסה ולהשאיר את הכלבה באוטו.
 
אשמה נוראית ממלאת אותי, כשאני מסתופפת במסדרון עם חמש נשים נוספות, אחת מהן מנסה נואשות להשיג את בתה בטלפון, בעוד שתי נערות אתיופיות קלועות צמה מצחקקות ללא הפסקה, על סף ההיסטריה. המחשבות משתוללות: איך השארתי אותה באוטו, מה חשבתי לעצמי. היא בטח משתגעת עכשיו. פיצוצים נשמעים בחוץ: אחד, שני, שלישי. "היא ברחה מהבית ולא הייתה לי רצועה בשבילה", אני מסבירה לחיילת האדישה שיושבת לידי על הרצפה, מסמסת בלי הפסקה, ונראית לא ממש מעוניינת לשמוע, "לא רציתי לקחת אותה איתי לבית המרקחת, כי ידעתי שלא יתנו לי להיכנס איתה". כולן שותקות. למי אכפת עכשיו מאיזה כלבה באוטו, ועוד כשכל הרשתות הסלולאריות נפלו ואי אפשר להשיג אף אחד. כשיש דקה של שקט סוף סוף, אני קמה ורצה החוצה, למכונית. "לאן את הולכת", צועקת החיילת, מלאת תשומת לב פתאום, "אמרו שצריך לחכות עשר דקות".
 
צ'יקה עומדת על מושב הנהג ומכשכשת בזנבה בעליזות נונשלנטית. היא לא נראית יותר מדי בטראומה, אם לומר את האמת, ולמעשה, נראה לי שאני זאת ששמחה לראות אותה הרבה יותר. "אנחנו עפות מפה בטיל", אני מודיעה לה, מרוצה מהבדיחה הטיפשית שלי לרגע, אבל ממש רק קצת, כי האזעקה הרביעית, שתופסת אותנו ליד אזור התעשייה עמק שרה - מוחקת לי את החיוך מהפרצוף מהר מאוד.
 
 
צ'יקה בגודל טבעי. אומנם כלבה, אבל עם תשע נשמות של חתול
 
 
 
זה טירוף, אני חושבת בייאוש, זה פשוט טירוף מה שהולך פה. אני באמצע הנהיגה, קיבינימט. מה עושים עכשיו? אובדת עצות, אני מתבוננת סביבי, מנסה לחשוב במהירות. מבט זריז מגלה שאף אחד מהנוסעים במכוניות על הכביש לא יודע מה לעשות. שניים מהם מאיטים וגולשים לשוליים. אחרים מאיצים  ובורחים על נפשם. מכונית אחת פשוט עוצרת באמצע הכביש, ונוסעיה יורדים ממנה ומתחילים לרוץ בבהלה לדיונות הפתוחות. כמה מכוניות, וביניהן אני, יורדות לכביש צדדי במטרה לתפוס מחסה בין המחסנים באזור התעשייה. שוב בומים. ארבעה במספר. צ'יקה נדחקת לתוך זרועי. שתינו רועדות. "בקרוב זה ייגמר", אני משקרת לה.
 
האזעקה החמישית והאחרונה כבר תופסת אותנו ביציאה מבאר שבע. אני לוחצת על דוושת הגז ודוהרת כמי שחייה באמת תלויים בכך. את אילה אנחנו פוגשות בתחנת הדלק בצומת שוקת, ליד היישוב להבים. צ'יקה מזנקת עליה כמו כדור צמר קופצני, נתלית עליה בכפותיה הזעירות. אילה מחבקת אותה, ואחר כך גם אותי. אי של שפיות ואהבה אחרי כל חוסר התוחלת הזה. דמעות נקוות בעיניי. בסך הכול הייתי חצי שעה, נטו, בתוך באר שבע. זה הכול. צ'יקה חוזרת הביתה, מרימה את אוזני מטוס הפייפר שלה לאות פרידה. אני מתניעה ועולה על כביש שש בדרך לתל אביב. שם, אני עדיין מאמינה, בטיפשותי, יהיה לי קצת שקט מטילים. 
 
כשאני נוחתת באכסניה שלי ביפו, ביתי לעשרת הימים הקרובים, השעה כמעט חצות. חדרי הקטן הוא חמים ונקי ונעים, וחלון גדול קרוע בו, ופונה אל נוף יפואי נהדר. אני משתרעת על המיטה הזוגית ומתמתחת בעייפות. רק עכשיו מתחוור לי כמה גופי כואב ומכווץ. יצאתי לדרך בשבע בערב. מאחור השארתי את ביתי האמיתי, ובו גרה עכשיו אשה זרה, שישנה במיטה שלי, מלטפת את הכלב והחתולה שלי, קוראת את הספרים שלי. אני מנסה לא לשנוא אותה, אבל מרגישה עכשיו קצת כמו שלושת הדובים הרכושניים של זהבה. "שלי!", מתחשק לי להתפרץ בחזרה לביתי בנהמה מאיימת, "זה שלי!". לרגע ההרפתקאה הזו מרגישה לי מופרכת, מוגזמת. מה חיפשתי לי מחוץ לבית שלי, עקורה ותלושה, נודדת בדרכים?
 
ובכל זאת, כשאני מתבוננת סביב בחדר הקטן הזה, שהוא עכשיו גם שלי, ולו באופן זמני, אני חשה בו מוגנת. לפחות הלילה. ועל אף שיפו רועשת בלילות, בטח בהשוואה למצפה רמון, אחרי הנסיעה הזו היא נשמעת כמו המקום הכי שקט בעולם. אני שוקעת לשינה נטולת חלומות ומתעוררת, בפעם הראשונה, בשש וחצי בבוקר, ואחר כך שוב בתשע וחצי, ואחר כך - סופית - בעשר. חדשה ושמחה, אני יוצאת אל המולת הרחוב, אל השמש החמימה, אל שאון החיים, ותופסת את פקח העירייה בשניה האחרונה לפני שהוא מחטיף לי קנס. מרגיש כאילו היום הזה יהיה לגמרי בצד שלי. בצהריים אני גם מגלה שלאכסניה יש את הגג הכי יפה בתל אביב, ורואים ממנו את כל יפו וגם את הים. אז אני בוחרת להשתקע בפינה עם המחשב ולכתוב.
 
כשהריכוז מתפזר לכל עבר, כמו חופן אורז שהושלך על הרצפה, אני רוכנת מעבר למעקה ומציצה על הרוכלים והלקוחות של שוק הפשפשים, מבקשת ללכת לאיבוד לרגע בתוך סיפוריהם. צריך רק להתבונן בהם, באנשים, כדי לבקר לרגע בתוך הסיפור שלהם. המלצרית בחומוסייה עם חולצת הבטן וקעקוע הברק על הגב התחתון; הכלב הזקן עם הקולר המנומר שמתנמנם על ספה והקשישה היפה עם התחבושת על הרגל, שרוכנת ללטף אותו; הגבר המודאג שרכון על מסור חשמלי, תוך שהוא מתווכח בטלפון בערבית עם מישהו ורק בנס לא חותך לעצמו איזו אצבע. כל אחד מהם הוא דלת המובילה לסיפור, וכולם סיפורים טריוויאליים, מלאי פרטים, אנושיים. סיפורים עמוסים וגדושים עד גדותיהם, שאין בהם בכלל מקום לטילים.
 
בחמש, באיזור השקיעה, נשמעת קריאת המואזין, מכנס את מאמיניו לתפילה. כשעה לאחר מכן, כשאני יוצאת מהמקלחת, נשמעת אזעקה. בהתחלה אני לא לגמרי בטוחה. אולי זה אמבולנס, או סתם טעות. רק אחרי כמה שניות מתבהרת ההכרה שכן, זה אותו צליל מחליא מאתמול. אזעקה, כאן, בתל אביב. ומיד אחריה מתבהרת הכרה נוספת: אני לא זזה לשום מקום. לא הפעם. אני נשארת כאן, בחדר, ומה שיהיה – יהיה. ספק מנותקת, ספק חסרת אונים, אני ממתינה לבום, שמרעיד את חלונות הבניין ומשחרר כמה צרחות בהלה מהרחוב. אחרי שהכל נגמר, אני נשכבת על המיטה ונאנחת. כנראה שאין ברירה: החופש הזה יהיה חייב לכלול בתפריט לפחות כמה טילים.
יום שישי, 16 נובמבר 2012 // 6 תגובות
ענת אופיר, יום שישי, 16 נובמבר 2012, 13:30
כרגיל, תיאור חיינו השגרתיים הופך אצלך לסיפורים מרתקים. נהנית לקרוא את הפוסטים שלך ולהישאב לסיפורייך. תיהני מהחופשה (ושרק תהיה נטולת טילים), ענת
נס, יום שישי, 16 נובמבר 2012, 17:31
מפוסט לפוסט מתאהבת בך יותר....
מלי, יום שישי, 16 נובמבר 2012, 21:19
מקסים. מקסים. עוד!!!!!!!!!!
לירז, שבת, 17 נובמבר 2012, 12:05
מצמרר ומרתק. בשלושים ומשהו חיי הקצרים אין מקום במדינה הזו שלא הותקף, אין מקום שלא נפתחו מקלטים, אין עיר שישנה בשקט.... ספק ניתוק, ספק חסרי אונים מתאים לכולנו. שתהיה לך חופשה רגועה כמה שאפשר ושתצליחי גם להנות איכשהו בתוך כל המציאות המשוגעת הזאת...
מיקי גוריון, שבת, 17 נובמבר 2012, 13:13
לדעתי המדבר היטיב עימך מכל הבחינות תודה. כתבת נפלא
אליען, שבת, 17 נובמבר 2012, 15:04
ענת, נס, מלי, לירז ומיקי - תודה גדולה ממני, על המילים החמות והפרגון המרגש והמשמח. וגם צ'יקה מצטרפת :)