איך הסתיימה חופשתי בתל אביב? בצורה אחרת לגמרי ממה שתכננתי, כמובן
שיאה של חופשתי בתל אביב היה, כנראה, הרגע שבו נפל עליי חלון. זה קרה בשלוש וחצי בבוקר, בעודי ישנה שנת ישרים במיטתי, בחדרי הקטן שבאכסניה היפואית בה שהיתי. ולא, לא טעיתם בקריאה. באמת נפל עליי חלון, וזה היה מצחיק, כואב, סהרורי ומבהיל בדיוק כמו שזה נשמע. כיוון שהמאורע השתלב באווירה המטורללת ממילא של החופשה הזו – אשר כללה, עד לאותו שלב, טילים, אזעקות, פיגוע באוטובוס וסדרת ויכוחים סוערים, אינפנטיליים ומיותרים עם רופאי שיניים – לא באמת הייתי מופתעת.
בבוקרו של אותו יום, שבסופו נחתמה גם הפסקת האש, עוד צעדתי ברחוב בכפכפי אצבע ובגופיה, ונרדמתי בבגדים קלילים ובחלונות פתוחים. אבל בלילה כבר החלה סערה זועפת ורגוזה, שהטיחה מהשמיים ברקים ורעמים באותה התרסה שבה טינאייג'רים זורקים את הילקוט שלהם על הרצפה. כל זה לא הפריע לי. ישנתי דווקא מצויין. כלומר, עד לאותו הרגע שבו רוח הפרצים הדפה את החלונות הפתוחים לתוך הקיר כל כך בחוזקה, כך שמעוצמת החבטה אחד מהם השתחרר מצירו ונפל חגיגית על המיטה – ועליי.
למזלי, לא קרה כלום. זה כאב קצת, אין מה לומר - מה גם שאני בהחלט יכולה לחשוב על דרכים קצת יותר נעימות להתעורר - אבל בעיקר היה מצחיק. בכל זאת, לא כל יום נופל עלייך חלון. ועוד וינטג', עם מסגרת עץ יפואית והכול. הבעיה המרכזית היתה שבדיוק התחיל לרדת המון גשם, ולי לא היה חלון להסתתר מאחוריו. השעה היתה שלוש וחצי בבוקר, האכסניה כולה ישנה, ולי אין מושג איך מחזירים חלון אל צירו - מה גם שהוא שוקל כטון וחצי לפחות. צוחקת ורגוזה, מנומנמת ורטובה, עמדתי בחדרי עם החלון בידיי, והבטתי במיטתי בזמן שהגשם הרטיב אותה במהירות וייצר שלולית קטנה למרגלותיה. העולם השתגע, חשבתי בבהירות מפתיעה באמצע הכאוס, אין יותר הגיון בשום דבר.
משהו השתחרר באותו הלילה, התנקז החוצה בכאב ובאלימות, כמו מוגלה מתוך פצע. גשם סוחף ניקה את האוויר ורענן אותו. הפסקת האש נחתמה והתייצבה בימים שאחרי, לפחות באופן זמני. החלון הוחזר למקומו, וצורפו לכך גם התנצלות כנה, זיכוי כספי וניקוי כללי של החדר. הדריכות נותרה בעינה, אבל המתח הנפיץ, הבלתי נסבל, התפוגג לאט לאט. הסירנות של האמבולנסים הפסיקו, בהדרגתיות, להקפיץ את הלב להילוך חמישי. השגרה התל אביבית שבה בהדרגה אל כנה. ודווקא אז, במפתיע, התחלתי להתגעגע הביתה.
כמעט שלושה שבועות, במצטבר, שהיתי בתל אביב בחודש שחלף. זו הפעם הראשונה ששהיתי בעיר לתקופה כל כך ארוכה, מאז שעזבתי אותה. זו גם הפעם הראשונה ששכרתי לעצמי מקום לינה, ולא ישנתי על מיטה מתקפלת, אצל ההורים או על ספה בסלון של חברים. זה לא היה עוד ביקור שגרתי בהול, כזה שנמשך יום-יומיים, גג שלושה, ואף פעם לא מספיקים בו כלום. הפעם היה לי זמן.
תל אביב הייתה כל מה שביקשתי: סוחפת, מזוייפת, טעימה, יקרה, מפתה. מפוצצת באנרגיות של חיים ושל תזוזה. ואף על פי כן, גיליתי שאני מסוגלת לצרוך אותה במנות מאוד מדודות. לא יצאתי לשתות או לרקוד אפילו פעם אחת. גם במסעדה אכלתי פעם יחידה, עם חברה אהובה שהגיעה במיוחד. כן הלכתי לראות את ההופעה המעולה של ערן צור, שאירח את עמיר לב ואת רם אוריון בבארבי, והצטערתי שלא יצא לי לתפוס סרט בקולנוע. מיעטתי בהתרוצצויות הרגילות בין חברים ובני משפחה, וגם יצאתי מתל אביב שלוש פעמים, תוך כדי. כל זה הפתיע אותי. חשבתי שאשתוקק להתנפל על מנעמי העיר, וזה לא קרה. חשבתי שאנצל כל רגע מהאפשרות לפגוש אנשים אהובים שלא ראיתי יותר מדי זמן, וגיליתי שאני מעדיפה להיות לבד, דווקא עכשיו.
והייתה
האכסנייה, כמובן. מהשנייה הראשונה שנכנסתי לאכסנייה ביפו, הרגשתי בה מוגנת. נחה עליי שלווה משונה, ואיזו ידיעה ברורה שאיש לא יירע או יציק לי כאן. שבועיים תמימים שהיתי בה, ובמהלכה פיתחתי חיבה אמיתית כלפי כל אחד ואחד מאנשיה – מהבעלים ועד המנקים – שכולם עד האחרונים הם לא רק בני אדם, במובן המלא של המילה, אלא גם כאלו מהסוג היותר נעים, מקצועי ולא מציק שנתקלתי בו.
לאכסניה היה רק חסרון אחד, שבדיעבד התברר כיתרון עצום: היא פונה לרחוב, ולפיכך מאוד רועשת. שוק הפשפשים ואזור אבולעפיה ביפו ידועים כסואנים מאוד, בשעות היום והלילה גם יחד. למעשה, היו לא מעט רגעים שבהם אפשר היה להאמין שאני תקועה עם האוטו באמצע איילון דרום, ולא יושבת על המיטה בחדרי וגולשת במחשב הנייד בנחת. כמי שהגיעה משלוש שנות מגורים בדממת המדבר, הייתם מצפים שהרעש המטורף הזה יפריע לי. אבל לתדהמתי – ההפך היה הנכון. מצאתי שאני מבלה הרבה שעות בחדרי, או על גג האכסניה – שמשקיף על הנוף הכי יפה באזור – ופשוט מאזינה. במחשבה לאחור, כך טיילתי בתל אביב יותר מהכול: בהקשבה.
שוק הפשפשים. צילום: אהרון מ. מתוך אתר פיקוויקי
עם הזמן, למדתי להבחין בין הרעשים: החריקות המתכתיות של סורגי הנגרייה, שבעליה הערבי פתח ראשון וסגר אחרון בכל יום; הנביחות של טקילה, הפיטבול הזקן שישן 22 שעות ביממה בפתח חנות התקליטים ומתעורר רק כדי לעשות שריר על חתולי רחוב חולפים; הוויכוחים המשועשעים, המודעים לעצמם, בין פקחי החנייה לבין נהגי המשאיות על חנייה כפולה; פיהוקיו הקולניים של בעל חנות העתיקות, שאוהב לנמנם בצהריים; ובלילה – צלצולן של כוסיות האלכוהול המושקות זו בזו בברים למטה, וצחוקם המבושם של זוגות, הצועדים חבוקים בחזרה לרכבם, שלאחריו מגיע – לא תמיד, אבל בדרך כלל - קולו של פגוש שנמעך ברוורס נמהר לתוך עמוד רחוב אפור, וגם כמה קללות נמרצות מעורבבות בצחקוקים, הנמוגים לבסוף לתוך שאגתו של מנוע, מאיץ בזעף ומתרחק.
שימח אותי לגלות שההפרדה בין התמונה לקול בעת ביקור בתל אביב יכולה להפוך את השהייה בה לחווייה אחרת לגמרי. בעיקר, כי התקשיתי להכיל את האינטנסיביות של שניהם לאורך זמן. כשצמצמתי מימד אחד – לפתע הממד השני קיבל את הנפח המגיע לו. ובכלל, היה נעים לקבל קצת הפוגה מהשקט של המדבר, שחנק אותי קצת, ולהיטען באנרגיות האדירות, המכריעות, של הרעש והדחיסות העירוניים. אוזניי ינקו את הרעש הזה בתאווה. הוא חיבר אותי מחדש לאותו דופק פועם, מתפרץ, שכמהתי להרגיש מזה זמן רב.
עם כל הסתייגויותיי מהחופשה ההזויה הזו, ברור לי שיכולתי להשאב די בקלות בחזרה לתוך חיי הקודמים בתל אביב. נהניתי ממנה, מההפוגה העירונית הזו, ואם היה באפשרותי, הייתי מאריכה אותה בעוד כמה שבועות. התגלגלו לפתחי כמה הצעות עבודה נחמדות, והגעגועים למשפחה ולחברים התחדדו מאוד. ואף על פי כל אלה, עוד לפני שיצאתי לדרך, וגם עכשיו, בשובי, ברור לי שאין לי שום תכנון לזוז ממצפה רמון עד להודעה חדשה.
בשנתיים האחרונות מיעטתי מאוד לבקר בתל אביב. בהתחלה בגלל שלא היה לי רכב ואחר כך בגלל שפשוט לא רציתי. לא רק אנשים אהובים וזכרונות נהדרים השארתי כאן. גם כאבים ועלבונות, טעויות וכעסים קטנים, ובעיקר את עצמי - מישהי שלא תמיד חיבבתי. נוח מאוד להשאיר הכול מאחור ולהמציא מישהי חדשה, אשת מדבר צרובת רוח וחיוך. היום, אחרי כמעט שלוש שנים, כשמתעורר בי צמא מחודש ובריא להתחבר מחדש לעולמי הקודם, קצת מפחיד אותי לחשוב, שהחיבור הזה יחזיר אותי לאחור, לאישה שאני כבר לא, ויפתח מחדש פצעים ששכבר האמנתי שהתאחו. "אבל כמו הכול בחיים", מחייכת שרי, חברה חכמה ומוכשרת שפקחה את עיניי כדי להבין את הנקודה הזו, "הכל שאלה של איזונים ובלמים".
הברירה היחידה שנותרת, אם כן, היא למצוא איזון מחודש ונכון יותר בין שני העולמות, תל אביב ומצפה, ובעיקר להאמין בעצמי שאצליח לבטא את מי שאני היום, במדבר - גם כשאני בתל אביב. לסנכרן מחדש בין התמונה והקול, ולהרכיב מציאות המערבבת את שתי ההוויות האלו - מצפה רמון ותל אביב – אשר לבי, מתברר, נמצא בשתיהן. במחשבה נוספת, גם זה ממש בסדר. לב הוא שריר מספיק גמיש כדי לכסות על כל מרחק, פנימי וחיצוני גם יחד.
מדבר פורח אחרי הגשם. צילום: יעל רום