שבת, 01 דצמבר 2012

שוב השקט הזה

איך הסתיימה חופשתי בתל אביב? בצורה אחרת לגמרי ממה שתכננתי, כמובן

 
שיאה של חופשתי בתל אביב היה, כנראה, הרגע שבו נפל עליי חלון. זה קרה בשלוש וחצי בבוקר, בעודי ישנה שנת ישרים במיטתי, בחדרי הקטן שבאכסניה היפואית בה שהיתי. ולא, לא טעיתם בקריאה. באמת נפל עליי חלון, וזה היה מצחיק, כואב, סהרורי ומבהיל בדיוק כמו שזה נשמע. כיוון שהמאורע השתלב באווירה המטורללת ממילא של החופשה הזו – אשר כללה, עד לאותו שלב, טילים, אזעקות, פיגוע באוטובוס וסדרת ויכוחים סוערים, אינפנטיליים ומיותרים עם רופאי שיניים – לא באמת הייתי מופתעת.
 
בבוקרו של אותו יום, שבסופו נחתמה גם הפסקת האש, עוד צעדתי ברחוב בכפכפי אצבע ובגופיה, ונרדמתי בבגדים קלילים ובחלונות פתוחים. אבל בלילה כבר החלה סערה זועפת ורגוזה, שהטיחה מהשמיים ברקים ורעמים באותה התרסה שבה טינאייג'רים זורקים את הילקוט שלהם על הרצפה. כל זה לא הפריע לי. ישנתי דווקא מצויין. כלומר, עד לאותו הרגע שבו רוח הפרצים הדפה את החלונות הפתוחים לתוך הקיר כל כך בחוזקה, כך שמעוצמת החבטה אחד מהם השתחרר מצירו ונפל חגיגית על המיטה – ועליי. 
 
למזלי, לא קרה כלום. זה כאב קצת, אין מה לומר - מה גם שאני בהחלט יכולה לחשוב על דרכים קצת יותר נעימות להתעורר - אבל בעיקר היה מצחיק. בכל זאת, לא כל יום נופל עלייך חלון. ועוד וינטג', עם מסגרת עץ יפואית והכול. הבעיה המרכזית היתה שבדיוק התחיל לרדת המון גשם, ולי לא היה חלון להסתתר מאחוריו. השעה היתה שלוש וחצי בבוקר, האכסניה כולה ישנה, ולי אין מושג איך מחזירים חלון אל צירו - מה גם שהוא שוקל כטון וחצי לפחות. צוחקת ורגוזה, מנומנמת ורטובה, עמדתי בחדרי עם החלון בידיי, והבטתי במיטתי בזמן שהגשם הרטיב אותה במהירות וייצר שלולית קטנה למרגלותיה. העולם השתגע, חשבתי בבהירות מפתיעה באמצע הכאוס, אין יותר הגיון בשום דבר. 
 
משהו השתחרר באותו הלילה, התנקז החוצה בכאב ובאלימות, כמו מוגלה מתוך פצע. גשם סוחף ניקה את האוויר ורענן אותו. הפסקת האש נחתמה והתייצבה בימים שאחרי, לפחות באופן זמני. החלון הוחזר למקומו, וצורפו לכך גם התנצלות כנה, זיכוי כספי וניקוי כללי של החדר. הדריכות נותרה בעינה, אבל המתח הנפיץ, הבלתי נסבל, התפוגג לאט לאט. הסירנות של האמבולנסים הפסיקו, בהדרגתיות, להקפיץ את הלב להילוך חמישי. השגרה התל אביבית שבה בהדרגה אל כנה. ודווקא אז, במפתיע, התחלתי להתגעגע הביתה.
 
כמעט שלושה שבועות, במצטבר, שהיתי בתל אביב בחודש שחלף. זו הפעם הראשונה ששהיתי בעיר לתקופה כל כך ארוכה, מאז שעזבתי אותה. זו גם הפעם הראשונה ששכרתי לעצמי מקום לינה, ולא ישנתי על מיטה מתקפלת, אצל ההורים או על ספה בסלון של חברים. זה לא היה עוד ביקור שגרתי בהול, כזה שנמשך יום-יומיים, גג שלושה, ואף פעם לא מספיקים בו כלום. הפעם היה לי זמן.
 
תל אביב הייתה כל מה שביקשתי: סוחפת, מזוייפת, טעימה, יקרה, מפתה. מפוצצת באנרגיות של חיים ושל תזוזה. ואף על פי כן, גיליתי שאני מסוגלת לצרוך אותה במנות מאוד מדודות. לא יצאתי לשתות או לרקוד אפילו פעם אחת. גם במסעדה אכלתי פעם יחידה, עם חברה אהובה שהגיעה במיוחד. כן הלכתי לראות את ההופעה המעולה של ערן צור, שאירח את עמיר לב ואת רם אוריון בבארבי, והצטערתי שלא יצא לי לתפוס סרט בקולנוע. מיעטתי בהתרוצצויות הרגילות בין חברים ובני משפחה, וגם יצאתי מתל אביב שלוש פעמים, תוך כדי. כל זה הפתיע אותי. חשבתי שאשתוקק להתנפל על מנעמי העיר, וזה לא קרה. חשבתי שאנצל כל רגע מהאפשרות לפגוש אנשים אהובים שלא ראיתי יותר מדי זמן, וגיליתי שאני מעדיפה להיות לבד, דווקא עכשיו.
 
והייתה האכסנייה, כמובן. מהשנייה הראשונה שנכנסתי לאכסנייה ביפו, הרגשתי בה מוגנת. נחה עליי שלווה משונה, ואיזו ידיעה ברורה שאיש לא יירע או יציק לי כאן. שבועיים תמימים שהיתי בה, ובמהלכה פיתחתי חיבה אמיתית כלפי כל אחד ואחד מאנשיה – מהבעלים ועד המנקים – שכולם עד האחרונים הם לא רק בני אדם, במובן המלא של המילה, אלא גם כאלו מהסוג היותר נעים, מקצועי ולא מציק שנתקלתי בו. 
 
לאכסניה היה רק חסרון אחד, שבדיעבד התברר כיתרון עצום: היא פונה לרחוב, ולפיכך מאוד רועשת. שוק הפשפשים ואזור אבולעפיה ביפו ידועים כסואנים מאוד, בשעות היום והלילה גם יחד. למעשה, היו לא מעט רגעים שבהם אפשר היה להאמין שאני תקועה עם האוטו באמצע איילון דרום, ולא יושבת על המיטה בחדרי וגולשת במחשב הנייד בנחת. כמי שהגיעה משלוש שנות מגורים בדממת המדבר, הייתם מצפים שהרעש המטורף הזה יפריע לי. אבל לתדהמתי – ההפך היה הנכון. מצאתי שאני מבלה הרבה שעות בחדרי, או על גג האכסניה – שמשקיף על הנוף הכי יפה באזור – ופשוט מאזינה. במחשבה לאחור, כך טיילתי בתל אביב יותר מהכול: בהקשבה.
 
 
 
 
 
 
שוק הפשפשים. צילום: אהרון מ. מתוך אתר פיקוויקי
 
 
עם הזמן, למדתי להבחין בין הרעשים: החריקות המתכתיות של סורגי הנגרייה, שבעליה הערבי פתח ראשון וסגר אחרון בכל יום; הנביחות של טקילה, הפיטבול הזקן שישן 22 שעות ביממה בפתח חנות התקליטים ומתעורר רק כדי לעשות שריר על חתולי רחוב חולפים; הוויכוחים המשועשעים, המודעים לעצמם, בין פקחי החנייה לבין נהגי המשאיות על חנייה כפולה; פיהוקיו הקולניים של בעל חנות העתיקות, שאוהב לנמנם בצהריים; ובלילה – צלצולן של כוסיות האלכוהול המושקות זו בזו בברים למטה, וצחוקם המבושם של זוגות, הצועדים חבוקים בחזרה לרכבם, שלאחריו מגיע – לא תמיד, אבל בדרך כלל - קולו של פגוש שנמעך ברוורס נמהר לתוך עמוד רחוב אפור, וגם כמה קללות נמרצות מעורבבות בצחקוקים, הנמוגים לבסוף לתוך שאגתו של מנוע, מאיץ בזעף ומתרחק.
 
שימח אותי לגלות שההפרדה בין התמונה לקול בעת ביקור בתל אביב יכולה להפוך את השהייה בה לחווייה אחרת לגמרי. בעיקר, כי התקשיתי להכיל את האינטנסיביות של שניהם לאורך זמן. כשצמצמתי מימד אחד – לפתע הממד השני קיבל את הנפח המגיע לו. ובכלל, היה נעים לקבל קצת הפוגה מהשקט של המדבר, שחנק אותי קצת, ולהיטען באנרגיות האדירות, המכריעות, של הרעש והדחיסות העירוניים. אוזניי ינקו את הרעש הזה בתאווה. הוא חיבר אותי מחדש לאותו דופק פועם, מתפרץ, שכמהתי להרגיש מזה זמן רב.
 
עם כל הסתייגויותיי מהחופשה ההזויה הזו, ברור לי שיכולתי להשאב די בקלות בחזרה לתוך חיי הקודמים בתל אביב. נהניתי ממנה, מההפוגה העירונית הזו, ואם היה באפשרותי, הייתי מאריכה אותה בעוד כמה שבועות. התגלגלו לפתחי כמה הצעות עבודה נחמדות, והגעגועים למשפחה ולחברים התחדדו מאוד. ואף על פי כל אלה, עוד לפני שיצאתי לדרך, וגם עכשיו, בשובי, ברור לי שאין לי שום תכנון לזוז ממצפה רמון עד להודעה חדשה. 
 
בשנתיים האחרונות מיעטתי מאוד לבקר בתל אביב. בהתחלה בגלל שלא היה לי רכב ואחר כך בגלל שפשוט לא רציתי. לא רק אנשים אהובים וזכרונות נהדרים השארתי כאן. גם כאבים ועלבונות, טעויות וכעסים קטנים, ובעיקר את עצמי - מישהי שלא תמיד חיבבתי. נוח מאוד להשאיר הכול מאחור ולהמציא מישהי חדשה, אשת מדבר צרובת רוח וחיוך. היום, אחרי כמעט שלוש שנים, כשמתעורר בי צמא מחודש ובריא להתחבר מחדש לעולמי הקודם, קצת מפחיד אותי לחשוב, שהחיבור הזה יחזיר אותי לאחור, לאישה שאני כבר לא, ויפתח מחדש פצעים ששכבר האמנתי שהתאחו. "אבל כמו הכול בחיים", מחייכת שרי, חברה חכמה ומוכשרת שפקחה את עיניי כדי להבין את הנקודה הזו, "הכל שאלה של איזונים ובלמים".
 
הברירה היחידה שנותרת, אם כן, היא למצוא איזון מחודש ונכון יותר בין שני העולמות, תל אביב ומצפה, ובעיקר להאמין בעצמי שאצליח לבטא את מי שאני היום, במדבר - גם כשאני בתל אביב. לסנכרן מחדש בין התמונה והקול, ולהרכיב מציאות המערבבת את שתי ההוויות האלו - מצפה רמון ותל אביב – אשר לבי, מתברר, נמצא בשתיהן. במחשבה נוספת, גם זה ממש בסדר. לב הוא שריר מספיק גמיש כדי לכסות על כל מרחק, פנימי וחיצוני גם יחד.
 
 
 
מדבר פורח אחרי הגשם. צילום: יעל רום
 
 
 
שבת, 01 דצמבר 2012 // 19 תגובות
גיל, שבת, 01 דצמבר 2012, 18:03
נפלא כתמיד. תודה.
ח ל י, שבת, 01 דצמבר 2012, 18:15
מקסימה את, ורק בגלל זה אני סולחת לך שלא נפגשנו # זה יקרה בשכונה שלך לדעתי, אני זוממת שבועיים הפוכים :)
לירז מיכאלי, שבת, 01 דצמבר 2012, 20:03
עוד בלוג מרגש. קינאתי ביכולת המופלאה שלך לחקור, להבין ולהעלות על הכתב בצורה מושלמת את כל מה שהכלת בתל אביב. לדעתי כולנו נעים על רצף בין שממה בקצה אחד והמולה בקצה שני. רצף שכזה שהוא דינמי בכולנו. תמיד אומרים שכשיש נפילת סוכר - צריך לקחת כפית סוכר. ככה אני רואה את תל אביב. הבהיל והצחיק אותי שחלון עף עליך והעיר אותך מהתרדמת, כאילו רוחות המדבר קראו לך להתעורר ולחזור...
צחי, שבת, 01 דצמבר 2012, 20:21
עד היום שאני מסתובב ברחובות תל אביב כשאני מגיע לסידורים מהצפון, אני מרגיש קצת בבית :)
נס, יום ראשון, 02 דצמבר 2012, 00:26
מדהימה אותי התמונה של הבחורה העומדת בחשכה באמצע חדר, עם חלון שוקל טון (וחצי) מול פתח חשוך, רטוב וסוער מסתכלת על המקום שפעם היה בו חלון, ושואלת את עצמה מה נהיה פה מה. נדמה לי שתסריטאים מחפשים בכל פינה להמציא תמונות הזויות ומטורפות כאלה- והנה לך זה קרה... לא בפינה.. בחלון. היכלת שלך לראות הכל, לשמוע הכל, להפוך את החומרים הפשוטים לתמונות חיות ומרתקות כל כך, שקהל הקוראים שלך יכול בקלות להביא את עצמו ולחוות הכל - זה נפלא בעיני... זה כיף גדול. יש לי הרגשה שיום אחד אגיע לדרום, אלך לי בשממה באיזור מצפה רמון ואראה אותך ואזהה אותך ואדע שאת.
כרמלה כהן שלומי, יום ראשון, 02 דצמבר 2012, 12:44
פשוט נהדר. החדר, העיר ובעיקר האופן בו כתבת את עצמך ואת העיר במיזוג מרתק
יעל , יום ראשון, 02 דצמבר 2012, 14:54
אליען, אני קוראת את הבלוג שלך כמעט מתחילתו, ולא פעם, במירוץ החיים המטורף בין היותי מנהלת משרד נסיעות, להיותי אמא, להיותי בת זוג (לא תמיד בסדר הזה), אני אומרת לעצמי - אולי די? אולי אפשר לפרוש ממנו, (מהמירוץ, כן? לא מבן הזוג חס וחלילה, או מהמשרד, או הילדות...). במיוחד עולה המחשבה הזו, כשאני מקבלת מדרור גרין את הדפשיר השבועי שלו שמלווה בתמונות המכפר הבולגרי השליו שבו גרים הוא, אשתו אהובתו אפרת וארבעת ילדיהם. ולשם הם פרשו ממרוץ החיים. והם קמים בבוקר ובחלון חדר השינה שלהם פורח עץ דובדבן, והם אוספים את פירותיו של עץ האגוז, והם יוצאים לטיול רגלי ליד הנחל, בזמן שאני יוצאת לטיול רגלי ברחובות חדרה עירי, והם מבעירים אח עם בוא הלילות הקרים, ומנגנים בפסנתר ומבשלים מפרי אדמתם ועוד ועוד דברים דמיוניים מעין אלה שאני יכולה רק לחלום עליהם. האם זה אפשרי? אני שואלת את עצמי, ככה לעזוב הכל מאחור ולגור בכפר בבולגריה או להתחיל בכפר במדבר? אני? שהמילה שופינג עושה לי נעימים בצורה כזו שמתקרבת לנעימים שעושה לי ע. אהוב לבי, שמראה העץ ברחוב הממריא לאט הנשקף מסלון ביתי מוקדם בבוקר גורם לי לחשוב שגם לי יש קצת, בקטנה, בפינות פיסת טבע אחת בדמות עץ ירוק בחלון? היית מסוגל, אני שואלת את בן זוגי כשאנחנו יושבים על המרפסת היפה בקיבוץ היפה שלו. הייתי הוא אומר. ואת יודעת מה אליען יקירתי? כנראה שהייתי יכולה. אבל עוד קצת. נצבור עוד קצת נכסים, ועוד קצת דאגות, ועוד כבישים, ואולי בסוף, יהיה לי את האומץ והשלווה והיכולת שהיו לך, מסיבות שונות שהן לא ממש חשובות, כשקמת ועשית את השינוי הגדול הזה. הבלוג נהדר והפוסט הזה יפה במיוחד. חיבוק גדול, שלך, יעל
איל, יום ראשון, 02 דצמבר 2012, 20:14
ובי - פשוט נגעת.
אולגה, יום ראשון, 02 דצמבר 2012, 22:48
תודה רבה, האמת כתמיד. זאת הפעם הראשונה שהגעתי לבלוג שלך (בעזרת מישהו ועל כך לו תודה), אבל מהכתיבה שלך ב"כביש 40" אני נהנת כבר זמן מה. עזרת לי עם דברייך כאן לחדד לעצמי את הסופ"ש האחרון שלי בחיפה, שלא היה פשוט או ברור בכלל. אז תודה רבה לך גם ספציפית על כך. נתראה במצפה נ.ב: הסרט שלך עדין אצלי, שמור. ומשתוקקת לעוד מכתיבתך תודה שוב
אליען, יום ראשון, 02 דצמבר 2012, 23:46
גיל - תודה רבה :) חלי - גם, ואת יודעת שאת תמיד מוזמנת, אז אל תאיימי - תקיימי...
אליען, יום ראשון, 02 דצמבר 2012, 23:49
לירז - אני חושבת שתל אביב היא קצת יותר מכפית סוכר. יותר כמו צנצנת שלמה. צחי - אני לגמרי איתך :)) כרמלה - תודה. תבורכי :)
תמי, יום ראשון, 02 דצמבר 2012, 23:56
אז זה השם שלו, טקילה. יפיוף אמיתי. בכל פעם שאני בשוק (וזה קורה לעתים קרובות יען כי אני יפואית) אני דואגת לעבור דרך הספה שלו לשיחת חולין קצרה. הכלב הכי מהמם בעולם. ויופי של פוסט. תודה.
אליען, יום שני, 03 דצמבר 2012, 00:04
איל - לגעת במישהו, בשבילי זה המון. עולם ומלואו. תודה. אולגה - נהדרת שכמותך! כמה שימחת אותי. נתראה במצפה, מקווה שבקרוב :) יעל - אני מרגישה שתגובה כל כך יפה ומושקעת ראויה למייל תשובה נפרד ופרטי ממני אלייך. אבל על השאלה הכללית, שהעלית שהיא בהחלט רלוונטית לבלוג הזה, הייתי רוצה לענות לך בגלוי, ברשותך: כן. זה אפשרי. וכמו בכל החלטה משמעותית בחיים - אף פעם אין רגע מספיק נכון, או מתאים, או ראוי. מה שכן, ישנו תהליך הבשלה מסויים, ואני מכבדת מאוד את הקצב הפנימי של כל אדם, שמשתנה כל הזמן. בסופו של דבר, הקושי הגדול הוא ברגע ההחלטה. היישום עצמו הוא תמיד יותר פשוט וטכני ממה שנדמה. וכן, החיים מחוץ לעיר הם כאלו שיש בהם הרבה רגעים פיוטיים ומרגשים, אבל דווקא בגלל שאני כל כך אוהבת אותם, אני נזהרת מליפול ברומנטיזציה מוגזמת של אורח החיים הזה, כדי לא ליצור ציפיות ייתר. יש לחיים כאלה גם מחיר לא קטן. לטעמי הוא משתלם. אבל זה בהחלט לא חייב להתאים לכל אחד ומותר גם רק להמשיך לפנטז. כל אחד ואופיו הוא, מגבלותיו הוא.
אליען, יום שני, 03 דצמבר 2012, 04:10
תודה תמי :) תמסרי ד"ש כשאת עוברת באיזור שלו בפעם הבאה...
אליען, יום שני, 03 דצמבר 2012, 11:07
תודה תמי :) תמסרי ד"ש כשאת עוברת באיזור שלו בפעם הבאה...
אליען, יום שני, 03 דצמבר 2012, 13:57
תודה תמי :) תמסרי ד"ש כשאת עוברת באיזור שלו בפעם הבאה...
מיכל, יום שני, 03 דצמבר 2012, 22:19
אליען זו הפעם הראשונה שאני קוראת את הבלוג שלך.קראתי בשקיקה כל מילה הזדהתי עם הרבה ממה שכתבת,בתור מי שגדלה בדרום וליבה חצוי בין הבית בדרום ולהחיים בתל אביב מחכה להמשך ולקרוא אותך,תענוג מיכל
מיכל, יום שני, 03 דצמבר 2012, 22:30
אליען זו הפעם הראשונה שאני קוראת את הבלוג שלך.קראתי בשקיקה כל מילה הזדהתי עם הרבה ממה שכתבת,בתור מי שגדלה בדרום וליבה חצוי בין הבית בדרום ולהחיים בתל אביב מחכה להמשך ולקרוא אותך,תענוג מיכל
אבי , יום שני, 10 דצמבר 2012, 23:53
הבלוג שלך, יותר מושך ממצפה בעצמה. כנראה שזה נובע מהמילים , הצרופים ומה שביניהן. ומצפה , בנויה מבתים סתמיים ומה שבד"כ אין בינהם. אבל בפשטות ולעניין , כתיבתך משובחת ומסקרנת גם. נעים לי לחזור לבקר ולקרוא . תודה לך.