יום שלישי, 25 דצמבר 2012

פעם הייתי

 

***

פעם הייתי עיתונאית. הבוסים התחלפו בתדירות די גבוהה, המשכורת הייתה די מחורבנת, וגם תנאי ההעסקה היו איומים, ולמרות כל אלה תמיד חשבתי, בכנות, שזו העבודה הכי מגניבה בעולם. בכל יום פגשתי אנשים חדשים ומעניינים. רוב הזמן עבדתי מהבית, בבתי קפה, או שנשלחתי לאתרים שונים ברחבי הארץ, כך שמעולם לא נאלצתי לגרור את עצמי מדי יום למשרד מחניק עם ניאונים אכזריים. ומעל הכול – שילמו לי כדי לעסוק בדבר היחיד שאני באמת אוהבת ויודעת לעשות – לכתוב.

 

אבל הדבר החשוב באמת שהמקצוע הזה נתן לי היה זהות. ידעתי מי אני. הייתי עיתונאית. אולי קשה לזכור את זה עכשיו, אבל הייתה בכך, במשך לא מעט שנים, הרבה גאווה ותחושת שייכות. לא הייתי סתם עוד כותבת פושטית, זרוקה בעולם לבדי, מפלסת את דרכי באוקיאנוס ענק של מילים המתפרסמות תחת כל עץ רענן. הייתי שייכת לקבוצת-עלית נבחרת, כך לפחות העדפתי לחשוב, והייתה לכתיבה שלי מטרה: זו הייתה כתיבה לעיתון, ושילמו לי עליה, חודש בחודשו.  

 

הסטטוס הזה היה מגונן מאוד. לא רק בגלל שקיבלתי משכורת קבועה ותנאים סוציאליים, או בגלל שהייתה מעטפת מאוד יומיומית ומסודרת לכל העסק - ימי חופש, תלושים בחגים, נסיעות לחו"ל, דמי הבראה – אלא בעיקר בגלל שהיה לי ברור מה לכתוב בסעיף "מקצוע" בכל מיני טפסים רשמיים: של משרד הפנים, קופת חולים, מס הכנסה, אפילו בכרטיס הטיפשי הזה, שמחלקים לך במטוסים. ידעתי, במילים אחרות, מה לענות לעולם, ולעצמי, כששאלו אותי "מה את עושה בחיים?". הייתי עיתונאית, מה זאת אומרת.

 

נכון להיום, אני כבר לא עיתונאית כמעט שלוש שנים. כשעברתי למצפה רמון היה לי ברור שזה כולל גם התנתקות מהמקצוע, והפעם לתמיד. למזלי – וזה לגמרי עניין של מזל - הקדמתי את תהליך הקריסה של מעריב, והצלחתי לחלץ משם את הפיצויים שלי בזמן. מה שלא יכולתי לדעת, זה שייקח הרבה יותר זמן, עד שנטישת המקצוע תופנם בתוכי באמת.

 

במשך 15 שנים קיבלתי ככותבת במה כלל-ארצית קבועה. מצב הרוח שלי התרומם והתרסק לפי כמות התגובות שהייתי מקבלת לכתבה או לטור, ואם הייתי מקבלת שער במוסף סופשבוע או לא. כל היחצ"נים הרלוונטיים הכירו את שמי, כנ"ל לגבי סלבריטאי השעה. ואז, אחרי שהתמחיתי בכל הג'אז הברנז'אי הזה עד לכדי אומנות, בבת אחת - דממה. יצאתי מהמשחק. הפכתי לא רלוונטית. רק יחצ"ניות של תחבושות הגייניות עדיין שולחות לי ברושורים, בהם מאויית שמי ב-7 שגיאות שונות.

 

אומנם הגיעו כל מיני הצעות במהלך הדרך, אבל ידעתי שאם לא אתנתק עכשיו מהמקצוע – אגרר עם כל הקולגות שלי לסחרור של קריסתו, ושאם יש זמן נכון לפתוח ערוצים מקצועיים חדשים, זהו הזמן. נאלצתי, אם כן, לגזום לעצמי את האגו, שהתרגל מגיל צעיר לראות את השם שלי מתנוסס בכל מני מקומות, ולהתחיל – לראשונה בקריירה שלי – להילחם על הבמה שלי. גיזום אגו, מתברר, דומה מאוד לגיזום ענפי דקל מתים. עסק מכאיב וקוצני, ולפרקים משפיל וצורב – אבל באותה נשימה, גם לגמרי הכרחי. אחרת, בדיוק כמו עם עץ דקל שתלטן בגינה, הוא חונק את שאר הצמחים מסביבו ומונע מאור השמש לחדור פנימה.

 

רק כשעזבתי את העיתונות, נאלצתי להילחם באמת על הכתיבה שלי. לראשונה בחיי, שוב לא היה עורך לחוץ על קו הטלפון, שדרש ממני לעמוד בדד ליין. נעלמו מנהלי כוח האדם הקורקטיים, שזימנו אותי לשיחות על "מכסת הכתבות החודשית" שעליי לעמוד בה. נגוזו גם המרואיינים המבוהלים שדורשים למחוק ציטוטים מהכתבה, והצלמים הממהרים שמבקשים לתקתק את הפריים ולהמשיך לזירת הצילום הבאה. לראשונה, הכתיבה שלי כבר לא נמכרה לפי קילוגרמים, ולא נמדדה בלוח זמנים בלתי אפשרי. הכשרון שלי, אם קיים כזה, כבר לא היה מטבע עובר לסוחר. הוא חזר לרשותי, והפעם, זה תלוי רק בי.

 

ואז גיליתי משהו מרגש: אני שוב רעבה. ליצירה, למהות, לניסיון לפענח את העולם, את בני האדם ואת עצמי באמצעות מילים. היום, שלוש שנים אחרי, הזהות שלי אינה תלויה יותר בעיתונות, בטלוויזיה, באינטרנט, בסדרה כזו או אחרת. הכתיבה היא שלי, ואני שלה – כל עוד נבחר זו בזו, ונתמסר באהבה. ככה נולד הבלוג הזה. ככה חזרתי לכתוב סיפורים ותסריטים. דברים מופלאים קורים שמתחילים לגזום את האגו.

 

 

 

 

***

פעם היו לי תוכניות חומש. בגיל 20, ידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות בכל אחת מעשר השנים הבאות של חיי. אהיה עיתונאית עד יום מותי, זה ברור, ומיד אחרי שאשלים את לימודי הקולנוע באוניברסיטה, אפצח בכתיבת שלל תסריטים לסרטים וסדרות פרי עטי, שכמובן יופקו מיד, יהפכו להצלחה מסחררת וימצבו אותי כסלב אומנותי נחשק. או אז, כשאהיה ממש זקנה, נגיד בת 40 ככה, אכתוב ספר מופלא ממש, שיקנה במאות אלפי עותקים וישדרג את מעמדי לזה של יוצרת המשפיעה על דורות שלמים של יוצרים. ואז אוכל למות. רצוי רזה, ובאופן הירואי, נניח בזמן שאני מצילה גורי קרנפים, אבל אפשר גם מיתת נשיקה.

 

בגיל 30 אומנם כבר לא היו לי תוכניות חומש, אבל הסתובבתי בתחושה מזוייפת ויהירה שאני יודעת הכול. בין דר, דאן דאט. לא תפתיעו אותי כבר. חשבתי שאני הכי חכמה, הכי יודעת. חסמתי כל מקום לתקווה, לתום, לטוויסט בלתי צפוי בעלילה. בפועל, הייתי אבודה, מבולבלת ועייפה טרם זמני. אז כשהתחושה שהחיים חולפים לידי הפכה בלתי נסבלת, חתכתי מהכול ונסעתי להודו. כשחזרתי, גיליתי שהבעיות שלי לא זזו לשום מקום, ולפיכך נאלצתי להתחיל להתמודד איתן באמת.

 

ככל שהשנים מתקדמות, אני יודעת פחות ופחות. על אהבה. על שליטה. על העתיד. ובעיקר, על המינון הנכון בין תוכניות למימושן, בין חלומות למציאות, ואם יש בכלל מינון כזה. היום, בגיל 37, ברור לי, בפשטות, שאני לא יודעת כלום. במובן הזה, אני דווקא מרגישה שסוף סוף התבגרתי.  

 

 

 

***

פעם בזבזתי הרבה יותר זמן. על עלבונות ועל תחושות אשם מכרסמות. על געגועיםעיםעים. על גברים גרועים ועל אנשים שרק לוקחים. על דברים שהייתי צריכה להגיד ועל רגעים שעדיף שהייתי שותקת. על תוכניות חומש.

 

 

 

***

פעם הייתי יותר תמימה. ואיכשהו, גם היום אני עדיין כזו, הרבה יותר מכפי שהייתי רוצה להודות. מאמינה באהבה. מאמינה שאפשר לשנות עולם. מאמינה שהטובים כן מנצחים בסוף. קופצת באנג'י עם הלב ורק אחר כך נזכרת לבדוק אם מישהו קשר חבל הצלה. סוג של טמבלית. מעדיפה לחשוב שכשנותנים אמון בעולם, הוא נותן אמון בחזרה. וחוטפת כאפות, כל הזמן. ומתמרמרת. אבל עדיין, לא יכולה אחרת.

 

 

 

 

יום שלישי, 25 דצמבר 2012 // 30 תגובות
כרמלה כ. שלומי, יום שלישי, 25 דצמבר 2012, 07:49
אחד הטובים שלך, אליען. חזק וברור. הדרך שלך מרתקת והמילים אמיצות וחפות מפוזה. הייתי מחלקת את זה כחומר קריאה הכרחי בבתי ספר לעיתונות, והאמת? גם לכמה וכמה עיתונאים, סתם שידעו שיש מי שיכול לנסח להם כמה תובנות הכרחיות
סיון, יום שלישי, 25 דצמבר 2012, 07:52
פוסט מרגש של סיכום ביניים מי הייתי פעם איך לקלף את המיותר עם השנים ולהשאיר את הטוב.היתמודדות עם אגו ומקום בעולם זה תהליך מיתמשך ויפיפה שפשוט נקרא החיים.אהבתי מאוד בכתיבתך היפה הבאת נקודת התבוננות כנה כל כך.לא מתימרת להתמרמר על "אילו הייתי" וכדומה אהבתי מאוד תודה לך.
אורית, יום שלישי, 25 דצמבר 2012, 11:02
הי אליען . מעניין אותי אם השינוי הגאוגרפי הוא הקטליזטור לשינוי הפנימי .או שזה היה קורה מטבע היותנו אנשים מתפתחים חושבים מתבגרים חוקרים וכו... קוראת את הבלוג שלך בקביעות .שוב ושוב נמשכת למילים שאת בכישרון רב מצליחה לתת לי תחושה כאילו שנינו יושבות מול הנוף המדברי שותות תה ומשוחחות . הטרוניה היחידה שלי היא ש"השיחות" שלנו הן לעתים רחוקות מדי. אז עד הפעם הבאה ....שיהיה לך כיף . אורית
רן, יום שלישי, 25 דצמבר 2012, 11:53
פשוט תענוג
אליען, יום שלישי, 25 דצמבר 2012, 14:04
כרמלה, הפרגון שלך כל כך נדיב ומנומק ורחב לב. אם יום אחד ניפגש, אאלץ לכפות עלייך חיבוק. ת ו ד ה. את נפלאה באמת.
אליען, יום שלישי, 25 דצמבר 2012, 14:07
סיון, אבחנת בתבונה רבה - זהו מעין סיכום ביניים. לא תמיד אני מזהה את זה כשאני כותבת. תודה שהצטרפת, כיף שאת כאן. הישארי נא :)
אליען, יום שלישי, 25 דצמבר 2012, 14:18
רן - כמו תמיד, אין אין אין כמוך :) אורית - התשובה היא כן. לשינוי הגאוגרפי יש קשר הדוק לשינוי הפנימי. ברוך בואך למשפחתנו הצנועה והחמה בבלוג, מרגש ומשמח שהצטרפת, וחיממת את לבי במילותייך. לגבי התדירות הפוסטים, את לגמרי צודקת, והיא נובעת מכך שאני גם צריכה להתפרנס בין לבין, אבל אני לוקחת לתשומת לבי ואשתדל יותר :)
שלי ניידיץ, יום שלישי, 25 דצמבר 2012, 15:11
מקסים. כנות נוגעת ללב. מאחלת לך רק הצלחות ומזכירה לך שאף אחד לא באמת יודע משהו. כולם בניסיון תמידי
איל, יום שלישי, 25 דצמבר 2012, 18:46
פעם נוספת נהניתי לקרוא ולהפנים.. תענוג. מקווה שנהנית לכתוב את הפוסט לפחות כמו שנהניתי לקרוא אותו
אהרן , יום שלישי, 25 דצמבר 2012, 19:45
תודה. נגעת אצלי בנקודה העמוקה מכל, הנוגעת לכל: אתה צריך לעזוב את זה כדי לזכות בזה מחדש. אם אתה אוהב מישהו, או משהו, שחרר אותו. מעריץ את התפנית שלך- שתדעי. את אחת ויחידה. אני מנסה את זה ברמת הניואנס, וכשאני מצליח, זכיתי בפיס (לא פחות). הרגע הזה שבו אתה מרפה את האחיזה שלך בחיים הוא הרגע בו אתה זוכה בהם. הרגע בו אתה מוותר על הידע- הוא הרגע בו אתה יכול ללמוד באמת. תודה- תמשיכי- ובהצלחה בדרך, זאת אומרת, עזבי הצלחה- הדרך.
אאא פונטי, יום שלישי, 25 דצמבר 2012, 23:56
כל פעם שמופיע פוסט חדש שלך בדוא"ל אני חש ברטט קליל של עונג טרם הקריאה. תודה על הכישרון וההשקעה.
אליען, יום רביעי, 26 דצמבר 2012, 01:40
שלי ואיל - תודה גדולה :) פונטי - מהמחמאות היותר מקסימות שזכיתי בהן. תבורך. אהרן - תמיד מפתיע אותי לגלות, בכל פעם מחדש, כמה להרפות זה הכי קשה והכי קל בו זמנית. שמחה שאתה איתי בדרך. ותודה.
מיכל י., יום רביעי, 26 דצמבר 2012, 11:37
עוד פוסט מקסים. מחכה ומצפה לפוסטים שלך....(-: נוגע ללב. בהצלחה!
ניר, יום רביעי, 26 דצמבר 2012, 16:41
טוב שנטשת ספינה טובעת רגע לפני. את כותבת מצוין. הייתי רוצה גם. אולי פעם עוד אשנס מותניים. את מקור להשראה, בעצם היותך, עוד לפני הכתיבה. את מעלה חיוך קמוץ על פנים חרבות. תמשיכי, עלמת-חן תמירה.
איריס אליה כהן, יום רביעי, 26 דצמבר 2012, 17:57
נהדר ממש
מיכל, יום רביעי, 26 דצמבר 2012, 18:17
המילים הנפלאות שלך ריגשו אותי עד מאוד. אני מבוגרת ממך ורק עכשיו עוברת את תהליך ההתנתקות בדיוק מאותם עולמות שאת התנתקת. קשה, מפחיד ומרעיד מחד , אך גם משחרר במידה מסוימת מאידך. כמה יופי לך שאת כבר "אחרי". חדרת לליבי אליען. ( בימייך הקודמים אפילו ראיינת אותי במה שהופך בימים אלה לימי הקודמים). מיכל
אליען , יום חמישי, 27 דצמבר 2012, 15:21
איריס - תודה רבה. לכבוד הוא לי! מיכל י. - מקווה שאמשיך לא לאכזב. שבת שלום :)
אליען, יום חמישי, 27 דצמבר 2012, 15:23
ניר - גם ריגשת וגם גרמת לי להסמיק. לא מעט לקשישה כמוני. תודה :) מיכל - תודה ענקית, וגם סיקרנת אותי מאוד. עכשיו אני מנסה לנחש...
אהוד זיידברג, יום חמישי, 27 דצמבר 2012, 19:36
כשאוזרים את האומץ ומורידים את המסכות ומקלפים את הקליפה הקוצנית של האגו הסברסי שלנו ,מתגלה תוכן רך נעים ופגיע שמשרה שלווה אינסופת.במקרה שלך כל הבליל הזה נמזג לעוצמה המדברית של מצפה רמון ולא נותר לי אלא לומר,אשרייך !
אביהוד, יום שישי, 28 דצמבר 2012, 10:33
מאד נעים לקרוא איך את בראיה מפוקחת, מבינה מתפתחת. אני לא באמת יודע לאן זה יוביל ואם אכן משהו טוב חדש יקרה. אבל העצירה וההתבוננות כשלעצמה זה משהו טוב כזה. מאחל לך אישית בהצלחה בתוך כל התהליכים ולנו, שתמשיכי לכתוב את הבלוג הזה שלך המקסים. והכי חשוב עצה בטח מוכרת כבר שנים. במצפה בחורף, את הברז של המים החמים, להשאיר טיפה פתוח, אחרת המים בקולטים קופאים והנזק מרגיז וגם עולה לא מעט לתקן. שימרי על חום.הגוף והלב והבלוג.
ליאורה , שבת, 29 דצמבר 2012, 17:03
אליען יקירה, כמו תמיד ריגשת אותי מאוד, ועוררת רגשי הזדהות גדולים. תכניות החומש האלו מהעבר כל כך זכורות לי . זוכרת את עצמי, כשבני הבכור (בן 10 כיום) היה בן יומו, שוכב בעריסה ואני לידו, מדמיינת בהקיץ את המשפחה המושלמת שתהיה לי: עוד שלוש שנים בדיוק אלד בת (ברור שבת) ואחר כך עוד שלוש שנים בן/בת נוספים, אפילו השמות שלהם כבר היו מוכנים. וכן, גם אני כמוך אכתוב מלא תסריטים שיופקו בארץ ובחו"ל, וספר בסט סלר כמו שלך בגיל 40 ו... תכניות חומש, בקיצור, כמו שלך כמעט בדיוק. ואז נולד לי ילד שני עם צרכים מיוחדים, ומעבר לכאפה שקיבלתי, זה כמובן לימד אותי מה אלוהים חושב על תכניות חומש, ואיזה אצבע משולשת הוא מנופף כלפינו כשאנחנו מעזים לעשות כאלו תכניות :-) סליחה שכתבתי אודותיי, אבל זה בהשראת הפוסט המופלא הזה.
יואב, יום ראשון, 30 דצמבר 2012, 16:42
איך התתגלגל לי לקרוא את הטקסט הזה? יש שיגידו השגחה פרטית... למרות שאני איש מאמין, אני חושב שפשוט היה לי מזל. מזלי הטוב! כל כך טוב, פשוט כיף! אני נמצא באיזו נקודת זמן דומה (גיל, חיפוש, תוכניות שהיו (או לא)) ומצאתי את עצמי צוחק ומזדהה כמה פעמים לאורך הטקסט המעולה הזה... תודה רבה! אני אשמח לקרוא את הבאים! אני כבר מחכה.
אליען, יום ראשון, 30 דצמבר 2012, 19:00
אהוד - תודה רבה. ברוך הבא למשפחתנו :) אביהוד - מעולה שבאת, וגם תודה על הטיפ עם המים החמים. גיליתי אותו בדרך הקשה, אבל הנזק שוקם במהרה, תודה לאל. עכשיו רק צריך לגרום למנוע של המזגן להפשיר, והכל יהיה פיקס ;)
אליען, יום ראשון, 30 דצמבר 2012, 19:16
ליאורה, תגובתך השאירה אותי עם גרון חנוק ולב פועם בחוזקה. נרגשת להיווכח בעוצמה האדירה שקורנת ממילותייך ואסירת תודה שחלקת מחייך איתי (ועם מי שקרא).
אליען, יום ראשון, 30 דצמבר 2012, 19:17
יואב, כיף גדול לקרוא תגובה כזו וכיף לא פחות גדול שהצטרפת :)
שונית, יום שני, 07 ינואר 2013, 09:52
מקסים ומעורר השראה.
אורית, יום חמישי, 31 ינואר 2013, 10:38
התגעגענו מתי פוסט חדש?
אליען, יום שישי, 01 פברואר 2013, 00:05
פוסט חדש על האש. יעלה בשבוע הקרוב :))
מיטל, יום ראשון, 03 פברואר 2013, 20:59
מקסים, נוגע ואותנטי מאד.... גיליתי שמעבר לעניין, סקרנות ופשוט כתיבה טובה, מה שלרוב עושה לי את זה בקריאה (של טור/פוסט או ווטאבר) וגורם לי לחזור לצרוך ומעט להתמכר, הוא היכולת שלי להזדהות. אפילו אם יש שוני ופערים, אני מוצאת את עצמי תמיד מצליחה להזדהות איתך ולראות בך חלקים ממני, בתחושות, בדילמות וברגעים האמיתיים והאינטלגנטים שלך. תודה...
ליאור, יום חמישי, 21 מרץ 2013, 16:26