***
פעם הייתי עיתונאית. הבוסים התחלפו בתדירות די גבוהה, המשכורת הייתה די מחורבנת, וגם תנאי ההעסקה היו איומים, ולמרות כל אלה תמיד חשבתי, בכנות, שזו העבודה הכי מגניבה בעולם. בכל יום פגשתי אנשים חדשים ומעניינים. רוב הזמן עבדתי מהבית, בבתי קפה, או שנשלחתי לאתרים שונים ברחבי הארץ, כך שמעולם לא נאלצתי לגרור את עצמי מדי יום למשרד מחניק עם ניאונים אכזריים. ומעל הכול – שילמו לי כדי לעסוק בדבר היחיד שאני באמת אוהבת ויודעת לעשות – לכתוב.
אבל הדבר החשוב באמת שהמקצוע הזה נתן לי היה זהות. ידעתי מי אני. הייתי עיתונאית. אולי קשה לזכור את זה עכשיו, אבל הייתה בכך, במשך לא מעט שנים, הרבה גאווה ותחושת שייכות. לא הייתי סתם עוד כותבת פושטית, זרוקה בעולם לבדי, מפלסת את דרכי באוקיאנוס ענק של מילים המתפרסמות תחת כל עץ רענן. הייתי שייכת לקבוצת-עלית נבחרת, כך לפחות העדפתי לחשוב, והייתה לכתיבה שלי מטרה: זו הייתה כתיבה לעיתון, ושילמו לי עליה, חודש בחודשו.
הסטטוס הזה היה מגונן מאוד. לא רק בגלל שקיבלתי משכורת קבועה ותנאים סוציאליים, או בגלל שהייתה מעטפת מאוד יומיומית ומסודרת לכל העסק - ימי חופש, תלושים בחגים, נסיעות לחו"ל, דמי הבראה – אלא בעיקר בגלל שהיה לי ברור מה לכתוב בסעיף "מקצוע" בכל מיני טפסים רשמיים: של משרד הפנים, קופת חולים, מס הכנסה, אפילו בכרטיס הטיפשי הזה, שמחלקים לך במטוסים. ידעתי, במילים אחרות, מה לענות לעולם, ולעצמי, כששאלו אותי "מה את עושה בחיים?". הייתי עיתונאית, מה זאת אומרת.
נכון להיום, אני כבר לא עיתונאית כמעט שלוש שנים. כשעברתי למצפה רמון היה לי ברור שזה כולל גם התנתקות מהמקצוע, והפעם לתמיד. למזלי – וזה לגמרי עניין של מזל - הקדמתי את תהליך הקריסה של מעריב, והצלחתי לחלץ משם את הפיצויים שלי בזמן. מה שלא יכולתי לדעת, זה שייקח הרבה יותר זמן, עד שנטישת המקצוע תופנם בתוכי באמת.
במשך 15 שנים קיבלתי ככותבת במה כלל-ארצית קבועה. מצב הרוח שלי התרומם והתרסק לפי כמות התגובות שהייתי מקבלת לכתבה או לטור, ואם הייתי מקבלת שער במוסף סופשבוע או לא. כל היחצ"נים הרלוונטיים הכירו את שמי, כנ"ל לגבי סלבריטאי השעה. ואז, אחרי שהתמחיתי בכל הג'אז הברנז'אי הזה עד לכדי אומנות, בבת אחת - דממה. יצאתי מהמשחק. הפכתי לא רלוונטית. רק יחצ"ניות של תחבושות הגייניות עדיין שולחות לי ברושורים, בהם מאויית שמי ב-7 שגיאות שונות.
אומנם הגיעו כל מיני הצעות במהלך הדרך, אבל ידעתי שאם לא אתנתק עכשיו מהמקצוע – אגרר עם כל הקולגות שלי לסחרור של קריסתו, ושאם יש זמן נכון לפתוח ערוצים מקצועיים חדשים, זהו הזמן. נאלצתי, אם כן, לגזום לעצמי את האגו, שהתרגל מגיל צעיר לראות את השם שלי מתנוסס בכל מני מקומות, ולהתחיל – לראשונה בקריירה שלי – להילחם על הבמה שלי. גיזום אגו, מתברר, דומה מאוד לגיזום ענפי דקל מתים. עסק מכאיב וקוצני, ולפרקים משפיל וצורב – אבל באותה נשימה, גם לגמרי הכרחי. אחרת, בדיוק כמו עם עץ דקל שתלטן בגינה, הוא חונק את שאר הצמחים מסביבו ומונע מאור השמש לחדור פנימה.
רק כשעזבתי את העיתונות, נאלצתי להילחם באמת על הכתיבה שלי. לראשונה בחיי, שוב לא היה עורך לחוץ על קו הטלפון, שדרש ממני לעמוד בדד ליין. נעלמו מנהלי כוח האדם הקורקטיים, שזימנו אותי לשיחות על "מכסת הכתבות החודשית" שעליי לעמוד בה. נגוזו גם המרואיינים המבוהלים שדורשים למחוק ציטוטים מהכתבה, והצלמים הממהרים שמבקשים לתקתק את הפריים ולהמשיך לזירת הצילום הבאה. לראשונה, הכתיבה שלי כבר לא נמכרה לפי קילוגרמים, ולא נמדדה בלוח זמנים בלתי אפשרי. הכשרון שלי, אם קיים כזה, כבר לא היה מטבע עובר לסוחר. הוא חזר לרשותי, והפעם, זה תלוי רק בי.
ואז גיליתי משהו מרגש: אני שוב רעבה. ליצירה, למהות, לניסיון לפענח את העולם, את בני האדם ואת עצמי באמצעות מילים. היום, שלוש שנים אחרי, הזהות שלי אינה תלויה יותר בעיתונות, בטלוויזיה, באינטרנט, בסדרה כזו או אחרת. הכתיבה היא שלי, ואני שלה – כל עוד נבחר זו בזו, ונתמסר באהבה. ככה נולד הבלוג הזה. ככה חזרתי לכתוב סיפורים ותסריטים. דברים מופלאים קורים שמתחילים לגזום את האגו.
***
פעם היו לי תוכניות חומש. בגיל 20, ידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות בכל אחת מעשר השנים הבאות של חיי. אהיה עיתונאית עד יום מותי, זה ברור, ומיד אחרי שאשלים את לימודי הקולנוע באוניברסיטה, אפצח בכתיבת שלל תסריטים לסרטים וסדרות פרי עטי, שכמובן יופקו מיד, יהפכו להצלחה מסחררת וימצבו אותי כסלב אומנותי נחשק. או אז, כשאהיה ממש זקנה, נגיד בת 40 ככה, אכתוב ספר מופלא ממש, שיקנה במאות אלפי עותקים וישדרג את מעמדי לזה של יוצרת המשפיעה על דורות שלמים של יוצרים. ואז אוכל למות. רצוי רזה, ובאופן הירואי, נניח בזמן שאני מצילה גורי קרנפים, אבל אפשר גם מיתת נשיקה.
בגיל 30 אומנם כבר לא היו לי תוכניות חומש, אבל הסתובבתי בתחושה מזוייפת ויהירה שאני יודעת הכול. בין דר, דאן דאט. לא תפתיעו אותי כבר. חשבתי שאני הכי חכמה, הכי יודעת. חסמתי כל מקום לתקווה, לתום, לטוויסט בלתי צפוי בעלילה. בפועל, הייתי אבודה, מבולבלת ועייפה טרם זמני. אז כשהתחושה שהחיים חולפים לידי הפכה בלתי נסבלת, חתכתי מהכול ונסעתי להודו. כשחזרתי, גיליתי שהבעיות שלי לא זזו לשום מקום, ולפיכך נאלצתי להתחיל להתמודד איתן באמת.
ככל שהשנים מתקדמות, אני יודעת פחות ופחות. על אהבה. על שליטה. על העתיד. ובעיקר, על המינון הנכון בין תוכניות למימושן, בין חלומות למציאות, ואם יש בכלל מינון כזה. היום, בגיל 37, ברור לי, בפשטות, שאני לא יודעת כלום. במובן הזה, אני דווקא מרגישה שסוף סוף התבגרתי.
***
פעם בזבזתי הרבה יותר זמן. על עלבונות ועל תחושות אשם מכרסמות. על געגועיםעיםעים. על גברים גרועים ועל אנשים שרק לוקחים. על דברים שהייתי צריכה להגיד ועל רגעים שעדיף שהייתי שותקת. על תוכניות חומש.
***
פעם הייתי יותר תמימה. ואיכשהו, גם היום אני עדיין כזו, הרבה יותר מכפי שהייתי רוצה להודות. מאמינה באהבה. מאמינה שאפשר לשנות עולם. מאמינה שהטובים כן מנצחים בסוף. קופצת באנג'י עם הלב ורק אחר כך נזכרת לבדוק אם מישהו קשר חבל הצלה. סוג של טמבלית. מעדיפה לחשוב שכשנותנים אמון בעולם, הוא נותן אמון בחזרה. וחוטפת כאפות, כל הזמן. ומתמרמרת. אבל עדיין, לא יכולה אחרת.