יום שישי, 08 פברואר 2013

אנשי המשרדים

 

איך התחלתי לעבוד במשרד פרסום והתפטרתי אחרי שבוע (ויש סוף טוב)

 

שום דבר במשרד היפה הזה לא אמור להבהיל אותי ובכל זאת אני מרגישה לחץ בחזה. הפגישה שלי עוד לא התחילה ואני מנצלת את ההזדמנות כדי לשלוח מבט רוחבי נוסף בכיוון חלל המשרדים של "מקאן ואלי", השלוחה החדשה של ענקית הפרסום "מקאן אריקסון" במצפה רמון, בתוכו אני יושבת. אין אפילו דבר אחד כאן שמזכיר את הקלישאה התל אביבית החבוטה על משרדי פרסום. שום סאגווייאים שחונים במסדרונות או פלנריות בשמלות וינטג' משופצות של מותג שבדי חתרני. מקסימום שני יעלים שהגיעו לנשנש ענפים מהשיח הסמוך. 


הכל כאן נראה, איך קוראים לזה, נו, שפוי. החלל הלא גדול ולא קטן מדי, החדרים שטופי האור והאוויר, שולחנות העבודה הגדולים, הנוף המדברי המושלם, הדממה המבורכת. רוב האנשים היו מאושרים להגיע לכאן כל בוקר, ובצדק. גם אני חשבתי שאהיה מאושרת, ולכן הסכמתי בשמחה להתחיל לעבוד כאן. אז איך קרה שהתפטרתי אחרי שבוע?


אם לומר את האמת, זה לא באמת מפתיע אותי. ידעתי מההתחלה שיש כאן מכשול גדול: העבודה הזו מחייבת אותי להגיע למשרד ואני לא מסוגלת ו/או לא מעוניינת, בשום פנים ואופן, לעבוד במשרד. אולי זה נשמע לכם פראי, משוחרר ומלא חן. אישה בת 37, שהיא הו-כה-עצמאית, ומסרבת שיכלאו אותה במשרד. אבל אין דבר רחוק מזה. למעשה, התכונה הזו גבתה ממני בעבר וגובה ממני היום מחיר כבד מאוד.


התנגדותי העזה לאופן-ספייסים משרדיים ולאשקוביות עוצבה בשלב מוקדם בחיי - בצבא, לייתר דיוק. במשך שנתיים אולצתי על ידי צה"ל להגיע מדי יום לאותו פריקסט צה"לי כעור, באותה שעה, כדי לעשות את אותה עבודה, שהסתיימה כמובן באותה שעה, אז הורשיתי לחזור לביתי. הייתי כל כך מאושרת באותה תקופה, ששקלתי התאבדות באופן מעשי כמעט מדי יום ועליתי במשקלי עד מעל ל-100 קילו. ביום שהשתחררתי מהשירות הייתי כל כך באופוריה, שהתחלתי לרוץ מהבקו"ם, כדי לשחרר קצת את השמחה והמתח. הגעתי עד צומת אלוף שדה (!), מיוזעת ומפורקת. לעולם, נשבעתי לעצמי, אף אחד לא ינעל אותי יותר במשרד.


"את טמבלית", אומרת מיכלי, הבוסית הנדירה שלי, בחצי חיוך לא מאמין, "את מבינה שאת מוותרת כאן על משרת חלומות". אני נשענת לאחור בכיסא ונאנחת. כן, ברור לי. זו לא הפעם הראשונה, כנראה גם לא האחרונה.


יש אנשים שזקוקים לסדר יום ברור. הם צריכים לקום כל בוקר בשעה מסויימת, להתארגן, לצאת לעבודה ולחזור הביתה בסוף היום. עבורם, זו מעטפת של שגרה קבועה, המעניקה להם בטחון. אני, לעומת זאת, בנויה בדיוק ההפך: אל תחליטו לי מתי ואיך. תנו לי להרכיב את המסגרת הקבועה של עצמי, ותקבלו אדם יעיל ומאוזן. בפעמים הבודדות שניסיתי לכפות על עצמי אחרת, זה מעולם לא עבד. פשוט לא תפקדתי: הריכוז שלי עף דרך החלון, היצרנות שלי צנחה בחצי, והיצירתיות התפוגגה לחלוטין. באופן אירוני, מצאתי כל תירוץ אפשרי לברוח הביתה, רק כדי להצליח לעבוד כמו שצריך. אם לא פוטרתי לבסוף, התפטרתי. ותמיד הרגשתי הקלה עצומה.


כל זה לא אומר שאני אנרכיסטית שמתנגדת למערכת מעצם היותה ה"סיסטם". כמו רוב בני האדם, גם אני זקוקה למעסיק יציב, שייתן לי משימות, יגביל אותי בלוחות זמנים, ישלם לי היטב ויעניק לי תחושה יצרנית ובעלת ערך. אבל בניגוד לאחרים, אני גם זקוקה למרחב תמרון גדול ולגמישות רבה. ואת זה אי אפשר לקבל כשעובדים בג'וב משרדי.


הבעיה איתנו, סרבני המשרדים, היא שאנחנו מיעוט. וכשמישהו מאיתנו, יותר נכון מישהי, מעזה להרים ראש ולהודות בפומבי שהיא כזו, האחרים מביטים בה בזעם ובתמהון, ומכנים אותה "מפונקת". טיעון קצת טיפשי, בהתחשב בכך שחיי היו משתדרגים דרמטית אם הייתי בוחרת בעבודה משרדית ולא להפך. משום מה, זו סיבה שאנשים נוטים לבטל בהינף יד, כאילו מדובר באיזו גחמה זניחה, ולא במהות משמעותית באופיו של אדם.


וכך, בכל פעם עליי להסביר להוריי המסכנים מדוע שוב דחיתי את משרת העריכה הבכירה ב"ידיעות אחרונות", העורכת בתוכנית טלוויזיה מובילה, או מנהלת המחלקה במשרד הפרסום - רק כי המחשבה על לבוא מדי בוקר למשרד גורמת לנשמה שלי להשתולל בזעם, בבהלה ובתסכול במקביל. "אז מה אם אי אפשר לעשן שם", מנסה אימא שלי לשכנע, "תעשני פחות".


בשלב הזה אני תמיד משתתקת. מה אפשר לענות, בעצם? באמת כדאי לעשן פחות. רק שהנקודה היא בכלל לא הסיגריות, תאורת הניאונים האיומה שמפילה עליי דכדוך, או הכורח לחלוק חלל, מקרר ושירותים משותפים עם אנשים נוספים. הנקודה היא שכך העולם מתחלק: לאנשים שהם נשמות חופשיות, אוטודידקטים, המתקשים לתפקד במיטבם בתוך מערכות וארגונים, ולאנשים שדווקא פורחים בתוכם. אין לי שום בעיה עם הצד השני. נהפוך הוא. זה רק שלפעמים אני קצת עייפה מלהסביר את הצד שלי.


"אבל למה את בוכה?" שואלת חברתי אילה ברוך הזה, ששייך רק לה. אנחנו יושבות אצלה בחווה המדברית, והיא מנסה לתמרן בין לעטוף אותי בשמיכה לבין הכנסת עצים לאח. "לפעמים אני מאוד רוצה להיות שייכת לאנשי המשרדים", אני עונה, "אישה נורמטיבית, עם עבודה מסודרת, ומשכורת שמגיעה ממעסיק אחד ולא מ-228 מעסיקים שונים". אילה מקרבת את ידיה לאש, כורעת ליד האח. "אבל את לא", היא אומרת, "אף פעם לא היית. תמיד היית סקרנית, התפרשת על כמה תחומים במקביל ועבדת בכמה עבודות. אולי הגיע הזמן שפשוט תקבלי את זה, במקום להילחם כל הזמן".


חום התנור מתפשט בבית, ואני מניחה את ראשי על ברכיה ועוצמת עיניים. היא צודקת, מן הסתם. טוב לי ככה, תמיד היה. זה רק המפגש עם התגובות מהסביבה שגורם לי להרגיש משונה, ונוגע מבלי דעת באותו כאב עתיק ויסודי שעדין פועם בתוכי - כאב החריגות. אני מכירה את הכאב הזה. הוא עיצב אותי כאדם, הפך אותי ליוצרת ולכותבת. כאבה של ילדה גבוהה מדי, חירשת מדי, להוטה מדי להתחבב. עם דמיון משתולל ותום ואהבה עצומה לעולם. אני אסירת תודה לכאב הזה. הוא הפך אותי למבוגרת שאני היום – לטוב ולרע. שנים רבות מדי ניסיתי "לרבע את העיגול", ליישר את עצמי לפי הסטנדרטים  החברתיים הנהוגים. כשעברתי למצפה רמון, במובן מסויים, הפסקתי עם המאבק חסר התועלת הזה והתחלתי לכבד את מי שאני, על כל צבעיי. זו אני. חריגה משהו - ויפה בחריגותי.


בערב מטלפנים ממשרד הפרסום. הם מוכנים לאפשר לי לעבוד מהבית. אני מודה להם באיפוק, סוגרת את הטלפון ומתחילה שוב לבכות, הפעם משמחה. לפעמים זה דווקא כן משתלם להיות נאמנה לעצמך.

יום שישי, 08 פברואר 2013 // 39 תגובות
רועי, יום שישי, 08 פברואר 2013, 14:37
אחלה טור, טוב לדעת איך זה נראה בצד השני. אגב, מאוד מקנא בך על מקום המגורים :) שבת שלום, רועי.
איל, יום שישי, 08 פברואר 2013, 14:38
החלטת טוב שלוש פעמים... אהבתי מאוד.
צחי עובד מהבית, יום שישי, 08 פברואר 2013, 14:48
תעשי מה שאת אוהבת והיקום יישר איתך קיו.
גיל, יום שישי, 08 פברואר 2013, 14:52
תודה רבה על מילים חמות ונוגעות. בהצלחה!
רוצהלהיותאבא, יום שישי, 08 פברואר 2013, 15:02
נדמה לי שהטור הזה מעיד לטובה, יותר על משרד הפרסום ופחות עליך ... כל הטיעונים שלך נכונים ובמקומם - אבל לטעמי ההתפטרות היא גם סוג של בריחה מהצורך להתמודד ... תראי כמה פשוט היה לפטור את המועקה שלך ורק חשבי אם היית מציעה זאת בעצמך.
אליען, יום שישי, 08 פברואר 2013, 15:07
איל - תודה גדולה :) רועי - מצפה מחכה גם לך :) שבת שלום ומבורך. רוצה להיות אבא - ביקשתי אומנם לעבוד בבית אך במשרה הקודמת זה לא היה אפשרי. אחרי שהתפטרתי, הם הסכימו להתגמש כי הם לא רצו לוותר עליי, לשמחתי הרבה. וזה אכן מעיד רבות גם עליהם.
אליען, יום שישי, 08 פברואר 2013, 15:08
גיל - תודה! עשית לי טוב על הלב
אריאלה ד., יום שישי, 08 פברואר 2013, 15:16
איכשהוא אני תמיד מתחברת למה שאת כותבת....רק שאני אף פעם לא העזתי להגיד בקול רם!!!!! תודה ענקית זה נותן השראה♥♥♥
מיכאלזיל, יום שישי, 08 פברואר 2013, 15:27
הו, סוף טוב, איזה כיף! את מגשימה יום יום את החלום שלי, אותו חלום שאין לי אומץ לבצע. לקום בבוקר בידיעה שהיום ינווט את עצמו, ולא יום שבו וויז ינווט אותך כל בוקר לאותו משרד. כיף לך :)
מיכאלזיל, יום שישי, 08 פברואר 2013, 15:28
אה, ושכחתי לומר לך שהעיצוב החדש של הבלוג נהדר, אבל ממש!
נס-יה, יום שישי, 08 פברואר 2013, 15:28
מתה עליך. מחכה בכליון עינים לפוסטים שלך - (גם כשאני נכנסת לאסא בדבירה- אני חוטפת בשמחה את כביש 40 בתקווה שאמצא משהו שלך). משהו בחשיבה שלך מתאים לי ומשמח אותי כמו השמחה למצוא את בן הזוג של הגרב האבוד במכונת הכביסה... :-) ו... יפה להם להנהלת המשרד שהבינו שלא כדאי להפסיד אותך.. שיהיה בהצלחה רבה!
דנה - שיק שק שוק, יום שישי, 08 פברואר 2013, 15:34
כעצמאית מעל לעשור, אוטודידקטית מלידה, ואחת שבהווה, בעבר וסביר להניח שגם בעתיד תמיד הייתה מחוץ למיינסטרים, אני כל כל מזדהה ומבינה אותך. גם ובעיקר בנוגע לתגובות מהחברה. הישארי נאמנה לעצמך, לא משנה איזה מחיר את משלמת, תמצאי בתוכו את האושר שלך ואני בטוחה שבמידות מסוימות הוא קיים. אה', וכבר ציינתי בעבר שהכתיבה שלך היא עונג נדיר וצרוף. תודה על פוסט נפלא וכל כך מהלב. דנה:)
רן, יום שישי, 08 פברואר 2013, 15:43
כל הכבוד. ותודה.
רן, יום שישי, 08 פברואר 2013, 15:45
כל הכבוד. ותודה.
כרמלה כ. שלומי, יום שישי, 08 פברואר 2013, 16:57
אני אוהבת איך שאת כותבת. אפילו מהכתיבה שלך מתעופפת ציפור
ערן שפי, יום שישי, 08 פברואר 2013, 19:24
אלה שיש להם כנפיים, איך יסבירו להולכים על שתיים? פעם קראתי סיפור מאלף על ילדה שרצתה להיות ציפור, וניתן לה מבוקשה. היא עפה בשמחה ובאושר, ולפתע הותקפה ע״י ציפור טורפת, נפלה, הסתתרה בין ענפי העץ, נסה מחתול, רעבה למזון משום שחסה על תולעת וכמעט שלא שרדה את חוויית האושר לו כמהה כל כך. היא שבה להיות ילדה, ואת נשארת ציפור. תודה על פוסט נהדר ובהצלחה.
מירב, יום שישי, 08 פברואר 2013, 22:06
אני כל כך מזדהה. בעיקר בעודי לאור מציאות החיים, מחפשת עבודה- כזו של "אנשי משרדים". דבר אשר דחיתי כבר שנתיים. מקווה להגיע לנקודה שבה אוכל לבחור.
אליען, שבת, 09 פברואר 2013, 11:03
מיכאל - תודה :) אמסור את המחמאות ליעל רום, המעצבת המוכשרת של הבלוג. וחוצמזה, אולי כדאי שתישאר בתאגיד שלך בינתיים, עם הקידום והכל, דווקא נראה לי שמתאים לך בול... אריאלה - הצטרפי אלינו, למשפחת ה"מודים בקול רם". כיף כאן. שמחה שהגעת ותודה שאת נשארת :)
אליען, שבת, 09 פברואר 2013, 11:04
נס-יה - איזה תגובה מרחיבת לב. עשית לי את השבת.
אליען, שבת, 09 פברואר 2013, 11:04
כרמלה - הציפור מתעופפת מלבי אל לבך, משאירה שושנה על שולחנך
אליען, שבת, 09 פברואר 2013, 11:07
ערן - תודה ענקית וחיבוק מירב - אני איתך. רוצה להאמין שכשאי אפשר לבחור אחרת - המציאות לבסוף מיישרת איתך קו, למרות כל הקשיים בדרך. מחזיקה לך אצבעות
אילנה, שבת, 09 פברואר 2013, 11:27
אליען, כתבת אותי בדיוק. והניאונים... אוך! אני מכירה מקרוב את הרגשות שתיארת, גם את הכאב הישן שמפעם עדיין מתחת לפני השטח. אבל יש משהו ב"חריגות" הזאת שהוא גם מקור לגאווה ולכוח. היכולת לעמוד על שלך, ולהיות נאמנה לעצמך למרות התגובות והחרדה - והחרדה מהתגובות. יש כל כך הרבה בונוסים בחשיבה חופשית, ובדימיון משתולל וביצירתיות, ובטח ובטח בלב מלא באהבה לעולם - תראי איזה יופי שלך בלוג יצא לך, וכמה שמחה והזדהות את מקבלת מהקוראים. אני קוראת כל הזמן ותמיד מגיבה בליבי, והנה הגבתי גם על ה"נייר" באהבה, ותמשיכי בדיוק ככה. אילנה
אלה רהט, שבת, 09 פברואר 2013, 11:57
כתבת פשוט נפלא - וכמה טוב שיש לך את האפשרות לבחור באלטרנטיבה אחרת. דווקא כאשת משרד מובהקת (בדימוס, כן?) אני יותר מבינה לליבך. עשי חייל בכל דרכייך - ועיצוב הבלוג שלך הוא מרנין עיין ולב.
הגר, שבת, 09 פברואר 2013, 13:24
כתוב ממש יפה ומרגש. בשורה האחרונה אף עלתה לי דמעה, כי זה ממש משמח שקבלת פידבק מה"יקום" על נאמנותך לעצמך! מכירה מקרוב את ההתנגדות לניאונים ושקוביות (קוביות שקופות;] ) למיניהם.. דרבנתי את בן זוגי היקר ללכת בעקבות תשוקתו לבישול, ובמקום משרה עם משכורת טובה ושלל הטבות, הוא החל להיות עצמאי. במקום לראות מולי מת-חי מהלך, אני רואה מולי אדם מלא תשוקה. ה"מחיר" שמשלמים הוא זמני ביותר (למשל תקופה ארוכה של דשדוש כלכלי)- אבל בהמשך זה משתלם. אם את מממשת את ייעודך- את מרוויחה כפליים; עשייה מבורכת מתוך תשוקה לנושא- וזה כבר יביא עימו שכר חומרי , רוחני וסיפוק אדיר. זאת הדרך היחידה. ומכאן אנסה גם אני להשמע לעצותיי וליישם זאת גם על עצמי, אפילו אם קשה לעתים.. מוזמנת לארוחה מתי שתרצי;)
הגר, שבת, 09 פברואר 2013, 13:51
כתוב ממש יפה ומרגש. בשורה האחרונה אף עלתה לי דמעה, כי זה ממש משמח שקבלת פידבק מה"יקום" על נאמנותך לעצמך! מכירה מקרוב את ההתנגדות לניאונים ושקוביות (קוביות שקופות;] ) למיניהם.. דרבנתי את בן זוגי היקר ללכת בעקבות תשוקתו לבישול, ובמקום משרה עם משכורת טובה ושלל הטבות, הוא החל להיות עצמאי. במקום לראות מולי מת-חי מהלך, אני רואה מולי אדם מלא תשוקה. ה"מחיר" שמשלמים הוא זמני ביותר (למשל תקופה ארוכה של דשדוש כלכלי)- אבל בהמשך זה משתלם. אם את מממשת את ייעודך- את מרוויחה כפליים; עשייה מבורכת מתוך תשוקה לנושא- וזה כבר יביא עימו שכר חומרי , רוחני וסיפוק אדיר. זאת הדרך היחידה. ומכאן אנסה גם אני להשמע לעצותיי וליישם זאת גם על עצמי, אפילו אם קשה לעתים.. מוזמנת לארוחה מתי שתרצי;)
ורד - מורה לאנגלית, שבת, 09 פברואר 2013, 14:15
הו! חשבתי שרק אני כזו "משוגעת". גם עליי מסתכלים עקום כשאני לא רוצה לעבוד במשרד ולהיות נתונה להוראות קבועות מגבוה כל הזמן ולהיות נחמדה לאנשים "כי צריך". ניסיתי להיות עצמאית לגמרי, וזה לא הלך, אז הכי קרוב שמצאתי זה להיות מורה. עבודה קבועה, אבל השעות שלי שונות, יש יצירה והיא מגוונת ואמנם צריך לחלוק מקרר ושירותים עם אחרים, אבל אני לא כל הזמן שם. עובדת בשעות שבא לי (כשאני מסיימת שעות של מערכת אני יכולה להחליט להמשיך לעבוד בבי"ס או להשלים בבית)... וזו עבודה יציבה עם משכורת קבועה. תודה שנתת לי להרגיש שאני לא יחידה ואולי, אם אתן לכמה מבקרים שלי לקרוא תא מה שכתבת, הם סוף סוף יבינו מה עובר עליי ולמה העדפתי להיות מקסימום זמנית במשרדים כמזכירה, במקום לנסות להישאר ולהתקדם (כי יכולות יש לי). :-*
אורית, שבת, 09 פברואר 2013, 17:44
הי אליען עכשיו הבנתי מה מושך אותי לבלוג שלך,חוץ מכתיבה נהדרת.את פשוט מרגיעה אותי,מכניסה לי רוח מדברית ושקט לנשמה לכמה דקות של קריאה.הייתי שמחה לקרוא ספר שלך. הנה ברוש לבדו מול אש ומים הנה ברוש לבדו עד השמיים ברוש לבדו איתן לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד.
מעין, שבת, 09 פברואר 2013, 19:18
את כותבת נהדר, שמחתי לקרוא וחיכיתי לסוף הטוב (: הזכרת לי מאוד את אימי- בדיוק הטיפוס שלך.. תמיד דאגה להיות מוקפת באנשים, אך לא "באנשי המשרדים", לא תכנס לחדר עם נאונים ותמיד תהפוך מקום אפור לצבעוני. היום בת 60 ועדיין מצליחה למצוא בכל מקום את האני שלה, בלי קוביות ובלי מסגרות נוקשות ומוציאה מעצמה את המיטב, בכל פעם מחדש! אתן לה לקרוא את הבלוג- בטוחה שתתחבר ותאהב. אני מאמינה ש"אין דרך אל האושר, האושר- היא הדרך". בהצלחה!
ה"חריג" מהצפון, יום ראשון, 10 פברואר 2013, 09:53
הי אליען. כיף לקרוא אותך. ולעקוב אחרי הדרך שאת עושה מאז שעזבת את תל-הביב (לא טועות כתיב). הורדת את מפלס הציניות, עברת למצפה ונשארת נאמנה לעצמך. נשאר רק עוד שינוי קטן-גדול. כן, מתחיל ב-סי ואלוהים כמה שזה קשה - נגמר ביה. ואז גם משפחה תגיע...
שלי ניידיץ, יום ראשון, 10 פברואר 2013, 09:55
כל כך מזדהה. אנחנו באותו תחום, הרי וכל מה שקשור ליצירתיות לא יכול להיות מקובע בדלת אמות. פשוט לא. עשיתי את הצד לפני 9 שנים ועל אף חוסר היציבות הכלכלית אני לא מצטערת לרגע. משרדים מקבעים, מסרסים, מייבשים, מצמצמים ולכי תסבירי את זה לסביבה שמרנית שעוד זוכרת לך את זה שלא חתמת קבע כי זה נורא מסדר את החיים.
לירז, יום ראשון, 10 פברואר 2013, 10:18
ציפור מדבר שכמותך, אני בניגוד אליך חווה את המשרד כארבע קירות שמכניסות אותי למוּד של עשייה ויצירתיות. יכול מאוד להיות שאת לא צריכה את הקירות האלו, זאת לא חוכמה - היצירתיות שופעת ממך. אני מאחלת לך הרבה אושר בדרכך שהכי נכונה לך.
לילי, יום ראשון, 10 פברואר 2013, 10:42
נחמד לגלות שיש לי אחות בדרום. הסיפור הזה מוכר לי מאד. לילי בעלת סטודיו לעיצוב, במצפה אי שם בגליל...
הדר חורש, יום ראשון, 10 פברואר 2013, 11:05
אליען את מדהימה. נדירה וקולחת! נזכרת בימים שהכרתי אותך, בהודו. היית ונשארת נאמנה לעצמך ואמיצה. אני עוקבת אחריך בשקיקה, לומדת ממך ומעלה חיוך שנזכרת בסיפורים ובחוויות. בקרוב אני יוצאת למסע שני בהודו, כמעט בגיל שבו את נסעת בפעם הראשונה, המון נשיקות ותמשיכי להנעים את זמן הקוראים והמעריצים. הדר
אליען, יום רביעי, 13 פברואר 2013, 00:13
הדר - איך אפשר לשכוח אותך, ואת החיקוי המופלא והגאוני שלך? ריגשת אותי עד דמעות, בחיי. מאושרת בשבילך על הנסיעה השנייה להודו. המון נשיקות וחיבוק
אליען, יום רביעי, 13 פברואר 2013, 00:14
שלי - אבחנה כל כך מדוייקת: "כל מה שקשור ליצירתיות לא יכול להיות מקובע בדלת אמות". ובכלל, למה שמישהו ירצה "לסדר לעצמו את החיים"? למיטב הבנתי, לא מדובר במגירת גרביים.
אליען, יום רביעי, 13 פברואר 2013, 00:16
ורד, אורית, מעיין, "חריג מהצפון", לילי - תודה גדולה לכל אחד ואחד מכם.
אליען, יום רביעי, 13 פברואר 2013, 00:18
אילנה - תודה שהגבת :) חיממת לי את הלב.
אליען, יום רביעי, 13 פברואר 2013, 00:19
הגר - תודה על ההזמנה לארוחה. אני עוד עלולה לנצל אותה...;) בן זוגך בורך בבת זוג תומכת ומפרגנת. לא מובן מאליו בכלל.
ניר, שבת, 23 פברואר 2013, 16:33
אצלי הבעיה יותר גדולה, כי אני כן מצליח לתפקד במשרדים אבל זה לא מתקרב לרמת התפקוד שלי כשאני חופשי, ואותו דבר עם לימודים, אני גורר את עצמי בכוח- וככה תמיד אני ברבע יכולת.