לפעמים קורים דברים שלא צריכים לקרות. זה לא בסדר. זה בטח לא הנוהל הרגיל בחיים שלך. ואף על פי כן זה קורה, ועוד בזמן ההתרחשות ברור לך, ששום דבר בחייך לא ישוב להיות כשהיה. ככה לפחות הרגשתי אז, לפני עשר שנים, כשהכרתי את אורי*.
ראיתי אותו כי פשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו. הוא ללא ספק היה הכי חתיך בסביבה: גבוה לתפארת, שיער סמיך וכהה, אופנוע כבד ומעיל עור טיפשי תואם, ולמרות כל הזכריות הזו – גם ביישנות ועדינות מכמירות לב, שגרמו ללב שלי לשייט מעלה מעלה, כמו נוצה.
נתקלתי בו לראשונה בהיותי טינאייג'רית זעופה ורטנונית בת 16, שכמיטב הקלישאה נמשכה לגברים מבוגרים - תופעה שהתפוגגה לחלוטין עם השנים – והוא היה קולנוען מבטיח בן 33, שהתייחס אליי כילדה חמודה, פטפט איתי בנעימות כשנתקלנו זה בזו באקראי בשכונה ובשאר הזמן, לצערי, הסתכל דרכי כאילו הייתי מוכר חצילים עיוור מהשוק. אומנם האינסטינקטים שלי - מדוייקים וחייתיים כתמיד – סימנו את העתיד כבר אז, אבל במציאות הייתי עדיין בכלל בתולה וטמבלית, והוא היה מבוגר ממני ביותר מדי שנים וגם הייתה לו חברה.
בעשר השנים שחלפו בין הפעם הראשונה שנפגשנו לבין הרגע שבו התלקח בינינו רומן, הוא הספיק להתחתן עם החברה הזו ולעשות איתה ילד. בכך הסתיים החלק הנחמד של השנים ההן בחייו, כי אחר כך הנסיבות החלו לחבוט בו באכזריות, וללא מעצורים: בנו נולד עם מחלה כרונית קשה, ולאחר מכן חלתה גם אשתו וכמעט נפטרה, ובמקביל חלה אף אחיו - שדווקא כן נפטר לבסוף. על כל המכות האלו, ניצחות ומסחררות בעוצמתן, שמעתי רק בדיעבד והתמלאתי צער גדול. כשנפגשנו שוב – אני כבר בת 27, הוא בן 44 - עדיין היה יפה וגברי, קל צעד ומרעיד לב, אבל כתפיו רפו מעט בקצותיהן, כמו גבעת חול שנשחקה מעומדה מול הרוח, וזיק החיים הפרוע שבעיניו הועם תחת המעטה השקוף של העצב.
נפגשנו שוב באקראי, בשדרות רוטשילד. אמצע היום, שעת צהריים. התיישבנו לעשן סיגריה על ספסל. הוא סיפר קצת על השנים האחרונות, הלא פשוטות, בחייו. אני סיפרתי גם. הייתה בריזה נעימה. עישנו עוד סיגריה. "אתה יודע", רציתי להחמיא לו, לתת לו מתנה קטנה לדרך, שיצרור עמו, "פעם היית סוג של פנטזיה בשבילי". חייכתי במבוכה בסוף המשפט, אני זוכרת, כי זו היתה האמת וכי מעולם לא אמרתי לו כלום בעניין. התגובה שלו הדהימה אותי. הוא התחיל לבכות.
"הייתי חי-מת", הסביר את התגובה הזו הרבה אחר כך, "עסוק בלטפל באחרים כל כך הרבה שנים, נלחם על החיים של המשפחה הקטנה שלי, רץ כמו מטורף בין רופאים למטפלים ובתי חולים וקליניקות של מומחים בעלי שם עולמי, המון זמן לא עצרתי כדי לחשוב או להרגיש כלום. הייתי כל כך שקוע בקרב עם המוות, נחוש להכניע אותו. ופתאום את הופעת, משום מקום, עם המשפט הזה, ובבת אחת חזרתי להיות סתם אורי. גבר. בן אדם. כאילו נתנו לי רשות לחזור לחיות".
נשים שמנהלות רומן עם גבר נשוי מקוטלגות לפי שני ז'אנרים, אחד יותר גרוע מהשני: או שהן פתיות מסכנות, המעבירות את ימיהן בתקוות שווא שהגבר יעזוב את אשתו – מה שכמובן לעולם לא יקרה, או שהן מפלצות פאם-פאטאל פתייניות, שמחפשות גברים נשואים ללכוד ברשתן המרושעת, כאילו אין גברים אחרים, אטרקטיביים ופנויים בעולם. הקיטלוג הזה הוא כמובן תוצר של החברה הבורגנית הזוגית, שמעדיפה תמיד להאשים את האישה הרווקה בבגידה המתרחשת בין בני זוג. בכלל, למה להתמודד עם הבעיות המובנות של מוסד הנישואין, עם השחיקה והבגידות והאינטרנט והילדים, אם אפשר פשוט לסקול את השרמוטה?
כל זה לא רק מקומם וצדקני, צבוע ושיפוטי, אלא פשוט לא עומד בשום מבחן מציאות. בכל תולדותיי – עד אורי ואחריו – מעולם לא ניהלתי רומן עם גבר נשוי. לא שמגיע לי פרס על זה, רחוק מכך, אני רק חשה צורך לציין זאת, נוכח העובדה שכ-50 אחוז מההצעות והפלירטוטים שאני וחברותיי הרווקות מקבלות מגיעים מגברים נשואים. מגעיל לגלות, נכון? אבל אמיתי. ההצעות האלו עוברות לנו ליד האוזן, כמו שריקה של פועל בניין. נחמד, מחמיא, אך לא רלוונטי. יודעים למה? כי גם רווקה מבוגרת וגם רווקה צעירה, גם פתייה וגם פאם פאטאל, לכולן יש את אותו חלום רומנטי בסיסי ופשוט על גבר פנוי ואוהב, שירצה רק אותן.
אף אישה לא מסתובבת בעולם וחושבת כיצד לקחת גבר מאישה אחרת, בדיוק כמו שאף אישה לא מסתובבת בעולם וחושבת איך להפוך את עצמה לגרסה החיה של השיר "שבתות וחגים". ובכלל, מה יש לגבר נשוי להציע לנו, בדיוק? שעתיים חפוזות בין סוף יום העבודה שלו לבין המקושקשת וההשכבות של הילדים? מה האטרקטיביות הגדולה שאמורה להיות בכך? אנחנו רוצות, בדיוק כמו כל אישה, אהבה משלנו - חדשה, בריאה ויפה.
רומן עם גבר נשוי אינו בחירה לקויה של רווקה (או נשואה) נואשת – כמו שרוב האנשים אוהבים למכור לעצמם. זהו משולש אהבה שווה צלעות, שהאשמה והאחריות לקיומו מוטלת לפתחם של שלושה אנשים, שווה בשווה: המאהבת, הבעל והאישה הנבגדת. אבל כיוון שכאמור, תמיד קל יותר להאשים את המאהבת, האישה החוקית מסתגרת בעמדת הקורבן הפגוע (והיא אכן כזו, אבל לא רק) בעוד הבעל נאחז בעמדת האשם המתנצל (המוצדקת, אבל חלקית ביותר), וכל זה לא רק מכעיס ומתחסד, אלא גם מעייף עד מוות. נדמה לי שעל זה בדיוק נכתב בתלמוד: "הפוסל, במומו פוסל".
לא גלשתי לרומן עם אורי באגביות. נהפוך הוא: נכנסתי אליו בעיניים פקוחות מאוד, פקוחות מדי אפילו. מים גנובים אינם מתוקים לחכי. הריגוש שבהסתרה ממש לא עושה לי את זה, והידיעה שפגעתי אנושות באישה ובילד היא מחיר שאשא בו – רגשית ומוסרית - עד סוף ימי חיי. זאת גם הסיבה שכעבור שלושה חודשים, כשאורי הופיע עם מזוודה בפתח ביתי, הודיע שעזב את הבית וביקש שנעבור לגור ביחד, שלחתי אותו אחורה, בחזרה אליהם. "אני לא רוצה את האחריות הזו על כתפיי", אמרתי, "אם אתה מפרק את משפחתך, תעשה את זה בגללך ובשבילך, לא בשבילי".
אורי חזר הביתה, סיפר לאשתו על הרומן בינינו ונשאר שם עוד שנה וחצי. לאחר מכן הוא נפרד ממנה, עבר לגור לבד ובהמשך התגרש. היינו ביחד כמה חודשים שלאחריהם נפרדנו. הוא כעס עליי עד טירוף וניתק איתי קשר, עד שהכיר אישה אחרת, התאהב בה ועשה איתה ילדה קטנה, מתוקה ובריאה לחלוטין. הייתי מאושרת עבורו. הגיע לו. קשרינו התחדשו, הפעם ידידותיים וחמים, ומאז הוא הספיק להתגרש שוב, לאבד עוד כמה אהובים ולהמשיך להיטלטל בטלטלות החיים. כך או כך, ועל אף שאנחנו לא שומרים על קשר יומיומי, הוא עדיין אחד האנשים החשובים והיקרים ביותר בחיי.
וזו הנקודה החשובה: אני לא מצטערת לרגע על הרומן הזה. אני מאמינה בכל לבי שהיינו צריכים להיפגש. אני הייתי צריכה להעניק לאורי את האישור להפסיק לטפל בכל העולם ולחשוב מדי פעם גם על עצמו. הוא, לעומת זאת, לימד אותי שיעור חיוני בחיי כל אישה שלא חוויתי עד אז - איך זה מרגיש כשאת אלילה של גבר. ושנינו למדנו, לראשונה, שלפעמים על דרכיהם של שני בני אדם להצטלב, לא בכדי לחולל הרס – אלא על מנת לפרוץ דרך חדשה בנבכי נשמתו של כל אחד מהם.
******************
נזכרתי בסיפור הזה עכשיו מסיבה פשוטה: בקיץ האחרון התגלגלה לפתחי אפשרות לרומן עם גבר נשוי אחר, חדש. החיבור היה חזק והפיתוי היה עצום – אבל הפעם בחרתי, במודע, לנתק את הקשר. אני לא כותבת את זה בהתפארות, אלא כעובדה. אני כבר לא בת 16, גם לא בת 27. מחיריו הכבדים מנשוא של רומן כזה ברורים לי היום יותר מתמיד. לאורי היה את האומץ ללכת אחרי הלב שלו ולהתעמת עם רגשותיו ומעשיו בכנות ובגלוי – מול אשתו ומולי - לכל אורך הדרך. הוא היה שווה את זה.
אני לא קוראת כאן לבגוד, וגם לא מאמינה שצריך לחסל את מוסד הנישואים. להזכירכם, אני בתם של הורים הנשואים זה לזו 47 שנים בסימביוזה הרמונית מאין כמותה. אבל החיים לימדו אותי שאהבה אי אפשר להכניס למגירות. היא מגיעה בכל מיני צורות, ומתקיימת בין כל מיני אנשים, גם כאלה שלא אמורים - על פי ההגדרה - לקיים אותה ביניהם. זו אינה בחירה של בני האדם, אלא בחירתה של האהבה, וכשהיא זורחת במלוא תפארתה - אין לטעות בה, ולאף אחד בעולם אין זכות לשפוט אותה. גם לא לכם.
*זה לא שמו האמיתי וגם שאר הפרטים המזהים שונו לבלי הכר.