יום רביעי, 06 מרץ 2013

מגירות

 

לפעמים קורים דברים שלא צריכים לקרות. זה לא בסדר. זה בטח לא הנוהל הרגיל בחיים שלך. ואף על פי כן זה קורה, ועוד בזמן ההתרחשות ברור לך, ששום דבר בחייך לא ישוב להיות כשהיה. ככה לפחות הרגשתי אז, לפני עשר שנים, כשהכרתי את אורי*.


ראיתי אותו כי פשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו. הוא ללא ספק היה הכי חתיך בסביבה: גבוה לתפארת, שיער סמיך וכהה, אופנוע כבד ומעיל עור טיפשי תואם, ולמרות כל הזכריות הזו – גם ביישנות ועדינות מכמירות לב, שגרמו ללב שלי לשייט מעלה מעלה, כמו נוצה.


נתקלתי בו לראשונה בהיותי טינאייג'רית זעופה ורטנונית בת 16, שכמיטב הקלישאה נמשכה לגברים מבוגרים - תופעה שהתפוגגה לחלוטין עם השנים –  והוא היה קולנוען מבטיח בן 33, שהתייחס אליי כילדה חמודה, פטפט איתי בנעימות כשנתקלנו זה בזו באקראי בשכונה ובשאר הזמן, לצערי, הסתכל דרכי כאילו הייתי מוכר חצילים עיוור מהשוק. אומנם האינסטינקטים שלי - מדוייקים וחייתיים כתמיד – סימנו את העתיד כבר אז, אבל במציאות הייתי עדיין בכלל בתולה וטמבלית, והוא היה מבוגר ממני ביותר מדי שנים וגם הייתה לו חברה.


בעשר השנים שחלפו בין הפעם הראשונה שנפגשנו לבין הרגע שבו התלקח בינינו רומן, הוא הספיק להתחתן עם החברה הזו ולעשות איתה ילד. בכך הסתיים החלק הנחמד של השנים ההן בחייו, כי אחר כך הנסיבות החלו לחבוט בו באכזריות, וללא מעצורים: בנו נולד עם מחלה כרונית קשה, ולאחר מכן חלתה גם אשתו וכמעט נפטרה, ובמקביל חלה אף אחיו - שדווקא כן נפטר לבסוף. על כל המכות האלו, ניצחות ומסחררות בעוצמתן, שמעתי רק בדיעבד והתמלאתי צער גדול. כשנפגשנו שוב – אני כבר בת 27, הוא בן 44 - עדיין היה יפה וגברי, קל צעד ומרעיד לב, אבל כתפיו רפו מעט בקצותיהן, כמו גבעת חול שנשחקה מעומדה מול הרוח, וזיק החיים הפרוע שבעיניו הועם תחת המעטה השקוף של העצב.

 

 

 

 

 

נפגשנו שוב באקראי, בשדרות רוטשילד. אמצע היום, שעת צהריים. התיישבנו לעשן סיגריה על ספסל. הוא סיפר קצת על השנים האחרונות, הלא פשוטות, בחייו. אני סיפרתי גם. הייתה בריזה נעימה. עישנו עוד סיגריה. "אתה יודע", רציתי להחמיא לו, לתת לו מתנה קטנה לדרך, שיצרור עמו, "פעם היית סוג של פנטזיה בשבילי". חייכתי במבוכה בסוף המשפט, אני זוכרת, כי זו היתה האמת וכי מעולם לא אמרתי לו כלום בעניין. התגובה שלו הדהימה אותי. הוא התחיל לבכות.


"הייתי חי-מת", הסביר את התגובה הזו הרבה אחר כך, "עסוק בלטפל באחרים כל כך הרבה שנים, נלחם על החיים של המשפחה הקטנה שלי, רץ כמו מטורף בין רופאים למטפלים ובתי חולים וקליניקות של מומחים בעלי שם עולמי, המון זמן לא עצרתי כדי לחשוב או להרגיש כלום. הייתי כל כך שקוע בקרב עם המוות, נחוש להכניע אותו. ופתאום את הופעת, משום מקום, עם המשפט הזה, ובבת אחת חזרתי להיות סתם אורי. גבר. בן אדם. כאילו נתנו לי רשות לחזור לחיות".


נשים שמנהלות רומן עם גבר נשוי מקוטלגות לפי שני ז'אנרים, אחד יותר גרוע מהשני: או שהן פתיות מסכנות, המעבירות את ימיהן בתקוות שווא שהגבר יעזוב את אשתו – מה שכמובן לעולם לא יקרה, או שהן מפלצות פאם-פאטאל פתייניות, שמחפשות גברים נשואים ללכוד ברשתן המרושעת, כאילו אין גברים אחרים, אטרקטיביים ופנויים בעולם. הקיטלוג הזה הוא כמובן תוצר של החברה הבורגנית הזוגית, שמעדיפה תמיד להאשים את האישה הרווקה בבגידה המתרחשת בין בני זוג. בכלל, למה להתמודד עם הבעיות המובנות של מוסד הנישואין, עם השחיקה והבגידות והאינטרנט והילדים, אם אפשר פשוט לסקול את השרמוטה?


כל זה לא רק מקומם וצדקני, צבוע ושיפוטי, אלא פשוט לא עומד בשום מבחן מציאות. בכל תולדותיי – עד אורי ואחריו – מעולם לא ניהלתי רומן עם גבר נשוי. לא שמגיע לי פרס על זה, רחוק מכך, אני רק חשה צורך לציין זאת, נוכח העובדה שכ-50 אחוז מההצעות והפלירטוטים שאני וחברותיי הרווקות מקבלות מגיעים מגברים נשואים. מגעיל לגלות, נכון? אבל אמיתי. ההצעות האלו עוברות לנו ליד האוזן, כמו שריקה של פועל בניין. נחמד, מחמיא, אך לא רלוונטי. יודעים למה? כי גם רווקה מבוגרת וגם רווקה צעירה, גם פתייה וגם פאם פאטאל, לכולן יש את אותו חלום רומנטי בסיסי ופשוט על גבר פנוי ואוהב, שירצה רק אותן.
 

אף אישה לא מסתובבת בעולם וחושבת כיצד לקחת גבר מאישה אחרת, בדיוק כמו שאף אישה לא מסתובבת בעולם וחושבת איך להפוך את עצמה לגרסה החיה של השיר "שבתות וחגים". ובכלל, מה יש לגבר נשוי להציע לנו, בדיוק? שעתיים חפוזות בין סוף יום העבודה שלו לבין המקושקשת וההשכבות של הילדים? מה האטרקטיביות הגדולה שאמורה להיות בכך? אנחנו רוצות, בדיוק כמו כל אישה, אהבה משלנו - חדשה, בריאה ויפה.
 

רומן עם גבר נשוי אינו בחירה לקויה של רווקה (או נשואה) נואשת – כמו שרוב האנשים אוהבים למכור לעצמם. זהו משולש אהבה שווה צלעות, שהאשמה והאחריות לקיומו מוטלת לפתחם של שלושה אנשים, שווה בשווה: המאהבת, הבעל והאישה הנבגדת. אבל כיוון שכאמור, תמיד קל יותר להאשים את המאהבת, האישה החוקית מסתגרת בעמדת הקורבן הפגוע (והיא אכן כזו, אבל לא רק) בעוד הבעל נאחז בעמדת האשם המתנצל (המוצדקת, אבל חלקית ביותר), וכל זה לא רק מכעיס ומתחסד, אלא גם מעייף עד מוות. נדמה לי שעל זה בדיוק נכתב בתלמוד: "הפוסל, במומו פוסל".
 

לא גלשתי לרומן עם אורי באגביות. נהפוך הוא: נכנסתי אליו בעיניים פקוחות מאוד, פקוחות מדי אפילו. מים גנובים אינם מתוקים לחכי. הריגוש שבהסתרה ממש לא עושה לי את זה, והידיעה שפגעתי אנושות באישה ובילד היא מחיר שאשא בו – רגשית ומוסרית - עד סוף ימי חיי. זאת גם הסיבה שכעבור שלושה חודשים, כשאורי הופיע עם מזוודה בפתח ביתי, הודיע שעזב את הבית וביקש שנעבור לגור ביחד, שלחתי אותו אחורה, בחזרה אליהם. "אני לא רוצה את האחריות הזו על כתפיי", אמרתי, "אם אתה מפרק את משפחתך, תעשה את זה בגללך ובשבילך, לא בשבילי".

 

 

 

 

אורי חזר הביתה, סיפר לאשתו על הרומן בינינו ונשאר שם עוד שנה וחצי. לאחר מכן הוא נפרד ממנה, עבר לגור לבד ובהמשך התגרש. היינו ביחד כמה חודשים שלאחריהם נפרדנו. הוא כעס עליי עד טירוף וניתק איתי קשר, עד שהכיר אישה אחרת, התאהב בה ועשה איתה ילדה קטנה, מתוקה ובריאה לחלוטין. הייתי מאושרת עבורו. הגיע לו. קשרינו התחדשו, הפעם ידידותיים וחמים, ומאז הוא הספיק להתגרש שוב, לאבד עוד כמה אהובים ולהמשיך להיטלטל בטלטלות החיים. כך או כך, ועל אף שאנחנו לא שומרים על קשר יומיומי, הוא עדיין אחד האנשים החשובים והיקרים ביותר בחיי.


וזו הנקודה החשובה: אני לא מצטערת לרגע על הרומן הזה. אני מאמינה בכל לבי שהיינו צריכים להיפגש. אני הייתי צריכה להעניק לאורי את האישור להפסיק לטפל בכל העולם ולחשוב מדי פעם גם על עצמו. הוא, לעומת זאת, לימד אותי שיעור חיוני בחיי כל אישה שלא חוויתי עד אז - איך זה מרגיש כשאת אלילה של גבר. ושנינו למדנו, לראשונה, שלפעמים על דרכיהם של שני בני אדם להצטלב, לא בכדי לחולל הרס – אלא על מנת לפרוץ דרך חדשה בנבכי נשמתו של כל אחד מהם. 


 

******************


 

נזכרתי בסיפור הזה עכשיו מסיבה פשוטה: בקיץ האחרון התגלגלה לפתחי אפשרות לרומן עם גבר נשוי אחר, חדש. החיבור היה חזק והפיתוי היה עצום – אבל הפעם בחרתי, במודע, לנתק את הקשר. אני לא כותבת את זה בהתפארות, אלא כעובדה. אני כבר לא בת 16, גם לא בת 27. מחיריו הכבדים מנשוא של רומן כזה ברורים לי היום יותר מתמיד. לאורי היה את האומץ ללכת אחרי הלב שלו ולהתעמת עם רגשותיו ומעשיו בכנות ובגלוי – מול אשתו ומולי - לכל אורך הדרך. הוא היה שווה את זה.


אני לא קוראת כאן לבגוד, וגם לא מאמינה שצריך לחסל את מוסד הנישואים. להזכירכם, אני בתם של הורים הנשואים זה לזו 47 שנים בסימביוזה הרמונית מאין כמותה. אבל החיים לימדו אותי שאהבה אי אפשר להכניס למגירות. היא מגיעה בכל מיני צורות, ומתקיימת בין כל מיני אנשים, גם כאלה שלא אמורים - על פי ההגדרה - לקיים אותה ביניהם. זו אינה בחירה של בני האדם, אלא בחירתה של האהבה, וכשהיא זורחת במלוא תפארתה - אין לטעות בה, ולאף אחד בעולם אין זכות לשפוט אותה. גם לא לכם.

 

*זה לא שמו האמיתי וגם שאר הפרטים המזהים שונו לבלי הכר.

 


 

יום רביעי, 06 מרץ 2013 // 21 תגובות
בריגיטה הטוקבקיסטית בעלת אוזני הטלה, יום רביעי, 06 מרץ 2013, 04:37
הי, זה כתוב נורא יפה, בעיקר ההתחלה. לגבי כל הנושא של רומן עם גבר נשוי - זה נכתב כאילו אל קהל של ציבור שמאשים את המאהבת. זו אמנם האמונה הרווחת (שוביניסטים כולם!), אבל בגדול כשגבר נשוי בוגד באשתו עם המאהבת, האחריות והבחירה היא של הגבר, הוא זה שמכיר את המטבע על כל צידיו, את אשתו, את המאהבת (מילה נוראית. אולי אישה נוספת?). אני לא חושבת שהמאהבת היא אחראית וכו'. היא בסך הכול פגשה גבר שהיה מעוניין בה, היא לא נמצאת במערכת יחסים מחייבת. זה נורא שטופלים עליה את האשמה, גם היא רוצה מערכת יחסים ואהבה. אבל הדיון בזה בעצם עושה עוול לכתיבה שלך, שהיא כל כך הרבה יותר יפה ומעניינת מזה. ואני מסירה מעלייך בזאת, מתוקף סמכותי כטוקבקיסטית, את האשם הכבד המתגלה מהמשפט "הידיעה שפגעתי אנושות באישה ובילד היא מחיר שאשא בו – רגשית ומוסרית - עד סוף ימי חיי". את לא פגעת בהם, זה הוא מעל באמונם, וגם הוא לא אשם, ככה זה בחיים, הדברים האלה קורים וזה אנושי. בסופו של דבר זה לא עבד ביניהם. החיים קצרים, תאהבי את עצמך... סלחי לעצמך: את מקסימה וכותבת נפלא.
אלברט, יום רביעי, 06 מרץ 2013, 07:29
אני לא מסכים עם הגישה שלך. משום מה המלה "בגידה" איבדה את המשמעות שלה והפכה להיות מלה ניטרלית. כן, מדובר בבגידה ומעילה באמון של בת הזוג. לא משהו חינני אלא מעשה לא ראוי. ולכן מי שמקיימת קשר רומנטי עם גבר נשוי משתפת פעולה במעשה לא ראוי. נכון, האחריות הגבוהה היא של הגבר ולא של ה"מאהבת", אבל עדיין זו שותפות. אלא אם את חושבת שאשה היא שוטה מאוהבת שנופלת בקסמיו של הגבר מעולפת לא כל שיקול דעת. האם עמדה זו "שיפוטית"? בוודאי. אם מישהו מכה את אשתו ואני מגנה אותו אז זה לא "שיפוטי"? צבוע? צדקני? אני לא יודע למה. מעולם לא בגדתי באשתי, כך שאי אפשר להאשים אותי שאני לא מקיים את מה שאני דורש. "מקומם" זה רק בעיניך, ואני לא יודע למה. חוץ מזה אני לא מבין למה את מטילה אחריות על אשתו של הגבר. מערכת היחסים ביניהם יכולה להיות בעיתית, זה נכון, אבל עדיין. אם גבר (או אשה, זה לא משנה) מחליט שהוא לא רוצה להמשיך עם בן הזוג, שילך ויגיד את זה וישא בתוצאות. ללכת במחתרת זו שפלות מוסרית.
עירית דגני, יום רביעי, 06 מרץ 2013, 07:37
את כבר יודעת שאני מתה על הכתיבה שלך, נכון? לגבי הנושא, אגיב לך באופן פרטי יותר. אבל שתדעי שקראתי בשקיקה, כל מילה. בגדול אומר כאן רק כך: החיים הם לא שחור ולבן אלא מיליוני האפורים שביניהם. אני שמחה שגם את וגם אני הגענו לגיל שמבין את זה.
אלברט, יום רביעי, 06 מרץ 2013, 08:31
אני לא מסכים עם הגישה שלך. משום מה המלה "בגידה" איבדה את המשמעות שלה והפכה להיות מלה ניטרלית. כן, מדובר בבגידה ומעילה באמון של בת הזוג. לא משהו חינני אלא מעשה לא ראוי. ולכן מי שמקיימת קשר רומנטי עם גבר נשוי משתפת פעולה במעשה לא ראוי. נכון, האחריות הגבוהה היא של הגבר ולא של ה"מאהבת", אבל עדיין זו שותפות. אלא אם את חושבת שאשה היא שוטה מאוהבת שנופלת בקסמיו של הגבר מעולפת לא כל שיקול דעת. האם עמדה זו "שיפוטית"? בוודאי. אם מישהו מכה את אשתו ואני מגנה אותו אז זה לא "שיפוטי"? צבוע? צדקני? אני לא יודע למה. מעולם לא בגדתי באשתי, כך שאי אפשר להאשים אותי שאני לא מקיים את מה שאני דורש. "מקומם" זה רק בעיניך, ואני לא יודע למה. חוץ מזה אני לא מבין למה את מטילה אחריות על אשתו של הגבר. מערכת היחסים ביניהם יכולה להיות בעיתית, זה נכון, אבל עדיין. אם גבר (או אשה, זה לא משנה) מחליט שהוא לא רוצה להמשיך עם בן הזוג, שילך ויגיד את זה וישא בתוצאות. ללכת במחתרת זו שפלות מוסרית.
אלברט, יום רביעי, 06 מרץ 2013, 08:31
בטעות יצא פעמיים. סליחה
כרמלה כ. שלומי, יום רביעי, 06 מרץ 2013, 08:54
בכתיבה שלך תמיד, אבל תמיד, יש משהו נקי וענייני ולא מזייף במילימטר. תענוג לקרוא. ונכון מה שכתבת אבל כך היה וכך יהיה והחברה תמיד תשפוט מה שתשפוט בצדקנות ובלי לגרד יותר מדי את פני השטח שבדרך כלל מדממים מציאות שכל דמיון בינה לבין מה שמכרו לנו באגדות- מקרי בלבד, נהדרת.
רעות, יום רביעי, 06 מרץ 2013, 09:58
היי, פעם ראשונה פה, הוקסמתי מהכתיבה שלך ומהסיפור רק מי שהיה במקומות דומים יודע כמה טונות של כאב ורגש מוחבאים בתוך רצף התרחשות כזה. מזדהה מאוד עם הדברים, עם האשמה, ועם הקבלה של תפקיד גרוע ומשתלם בו זמנית על עצמך בעיניים פתוחות. הסיפור שלי התחיל ונגמר לגמרי אחרת ועדיין זה כל כך דומה. תודה.
תל אביבית , יום רביעי, 06 מרץ 2013, 09:59
אליען - כתבת מקסים ונוגע ללב. אלברט - אני איתך. צודק לגמרי.
איילה, יום רביעי, 06 מרץ 2013, 10:07
אליען . לפעמים אני מתגעגעת לימים שהיה נכון ולא נכון מוסרי. אנו נימצאים בתקופה שאנחנו מכילים הכל .ואם לא, אנו ניחשדים בצרות אופקים אטימות או סתם שיפוטיים. הגבולות היטשטשו .כן נכון אני מאמינה שיש גוונים של אפור הרבה יותר משחור ולבן. אבל ופה האבל הגדול .מה מבדיל אותנו מהבהמה? שכל ומוסר.המוסר הוא לא צדקני אלה מוסר של אדם לזולתו. הכל נהייה לגיטימי .עקרונות איבדו ממשמעותם.כלום לא עקרוני .האני נימצא במרכז וכל השאר הוא מישני. אני לא חושדת בך שאת אדם רע (רק מלקרוא אותך אפשר להבין שהנפש שלך פיוטית)אני טוענת שהלגיטמיציה שהחברה שלנו למעשים פוגעים.(כן צריך לקרוא לילד בשמו) היא זו שדוחפת אותנו לבידוד . ברגע שנבין שכולנו ריקמה אנושית אחת חיה .ופגיעה באחר (גם אם אתה לא מכיר אותו)היא למעשה בומרנג נרגיש פחות בודדים ויותר בטוחים בעולם האבסורדי הזה. לקחנו קצת רחוק את עיניין מימוש העצמי וריבוי האפשרויות כל זה טוב ויפה ואפילו מבורך.כל עוד זה לא בא על חשבון האחר. אין בי רצון לסקול אותך באבנים .אבל נקיפות המצפון הם למעשה השומר בפתח שלא נהיה פשוט חרות של בני אדם. ללא הם איפה היינו לא רוצה אפילו לחשוב. שיהיה לך יום טוב אליען . (עדיין מחבבת אותך)
לירז, יום רביעי, 06 מרץ 2013, 10:23
מסכימה עם כל מילה שאמרת, הגישה הלא מתחנפת והאמיתית של מי שאת משתקפת בכל שורה. תענוג.
רעות, יום רביעי, 06 מרץ 2013, 10:52
יצא לי להיות משני צדי המתרס.אז אני ארשה לעצמי להגיד עוד משהו, מקומות שאמנחנו יוצאים מגבולות המותר החברתי הם מקומות שאנחנו נאבקים בעצמנו ובאינסטינקטים סותרים- ולכן הם בהכרח מקומות לא סתמיים, שלא קורים לנו במקרה ולרב מלמדים אותנו משהו.גם כשנבגדתי ,בדיעבד, זה היה אחד הדברים החשובים שצריך היה לקרות לי, וזאת הייתה סטירת התצעוררות לחיים- מצויינת. לא ראיתי פה בשום מקום מסקנה שאומרת שיש משהו בסדר בבגידה, קראו היטב.מנגד- כולנו פוגעים באנשים. לפעמים אחים פוגעים זה בזה סתם מתוך תאבת בצע, ילדים פוגעים בהוריהם מתוך אנוכיות ולהיפך, אבל בנושא הזה יש התחסדות עצומה. המסר הוא תמיד השתקה.
צפריר, יום רביעי, 06 מרץ 2013, 11:42
חוץ מזה שאת כותבת נהדר (אמרתי לך שאת כותבת נהדר?) אני חייב לתהות על הגברים הנשואים האלה. הם קצת מצחיקים אותי. יש לי שיח לגביהם עם חבר שלי, שגם הוא נשוי + 2: מאיפה לעזאזל יש להם זמן? וואט דה פאק? אני, גם אם אני עמוק בעניין של רומן היסטרי עם ילדה 15 שנה יותר צעירה ממני, יש לי לתת לה מקסימום שעה כל שלושה שבועות, ורוב הסיכויים שלפני שאני מוריד את המכנסיים, אני נרדם לה בסלון. וזהו, כל העניין השיפוטי של "כן בסדר", "לא בסדר", הוא לגמרי מעל ליכולותי. לי אישית כל העניין לא יכול לעבוד. אני נשוי 13 שנה, ואני לא מצליח לשקר לאשתי על זה שוויתרתי לילדה על צחצוח שיניים. אז להיכנס למערכת יחסים נוספת או - פרדון מיי פרנץ' - להכניס את הזין לבחורה אחרת, זה משהו שאני פשוט לא יכול לדמיין. באמצע הזיון אני מתקשר כדי לספר לה חוויות. לא יעבוד. (ולא, זה לא עושה אותי בחור טוב או בעל מושלם. ממש לא. רק בעיה אחת פחות)
תשובה ל "צפריר פתרונות אחסון", יום רביעי, 06 מרץ 2013, 15:53
כנראה יש בכל זאת צדק פואטי בעולם: לבחורים שמסכמים רומן במילים "להכניס את הזין לבחורה אחרת" אין זמן לנהל אחד כזה.
א, יום שישי, 08 מרץ 2013, 09:51
בחייאת עיוני לא בוגד
א, יום שישי, 08 מרץ 2013, 09:57
צפריר - נקודה יפה. גבר שיש לו זמן "לנהל רומן" (ועוד עם בן חולה, או בת שפרטיה שונו, ש"מתרוצץ בין רופאים" + אשה גוססת - לא הבנתי מהסיפור אם היא היתה הנבגדת) - הוא כנראה חרא של אבא וחרא של בעל ולא מעביר סמרטוט ובעיקר - ל א נ ו כ ח בחיי משפחתו או לחלופין סוציופאת קריפי חסר מצפון שמסוגל להיות גם אבא מושלם וגם לתקוע לאורך זמן מישהי שאינה חלק מהמשפחה תוך נשיאה של סוד מטורף וכבד מאוד. ולכן הוא פוטנציאל גרוע גם עבור המאהבת, אפילו אם נישואיו יסתיימו ויעבור אליה. בסך הכל יעביר את האי-נוכחות שלו ל"מסגרת" החדשה ואחרי דקה יתחיל לחפש את הריגוש המגוחך שלו - שוב - בחוץ.
מ, יום שישי, 08 מרץ 2013, 10:43
כתבת מקסים על אהבה וזו השורה התחתונה והחשובה.
מרסל , יום שישי, 08 מרץ 2013, 11:57
כמה עומק וכמה אמת בפוסט אחד , בבלוג אחד, שהגעתי אליו דרך חבר אחד. עוד עוקבת נוספה לך כרגע. ובאשר לאהבה, קטונתי מלהגיב...
ענת, יום ראשון, 10 מרץ 2013, 12:20
קראתי ונהניתי. אבל... השוני המגדרי כמעט ולא קיים. הרי אני, כאישה נשואה, מרגישה צורך דומה לזה של בעלי לריגושים. גם אני שואלת את עצמי "מה? זהו? עד המוות?" כי בתוך כל ריקוד המריונטות המשולש הזה והעתיק הזה, יש לקחת בחשבון עוד עובדה אחת - רוח הזמן. "שבתות וחגים" של יענקלה רוטבליט אכן מתאים לשנות ה 70 העליזות, אך כעת, הייתי פונה למשורר ולרואה העתידות דוד אבידן שאמר בשירו "יפוי כח" כי "מה שמצדיק יותר מכול, את הבדידות את הייאוש הגדול היא העובדה הפשוטה, החותכת שאין לנו לאן ללכת." באה לומר, מוסד הנישואין כפי שאנו מכירים אותו, פשט את הרגל. עכשיו אנחנו כמו ילד הולנדי קטן התוקע אצבעו בסכר, על מנת לעצור את השיטפון שבא יבוא. תוחלת החיים, האינטרנט, יסודות המוסר, הכול השתנה. הבגידות כבר לא לקוחות מרומן משרתות, המין זמין יותר מלקוח סלקום, וגירושין הם לא יותר מעיטוש קל בחיי המשפחה. לפעמים אנחנו מוכרחים לנסוע קצת לחו"ל, כדי להתגעגע הביתה.
יותם, יום רביעי, 13 מרץ 2013, 16:51
אה... לבוא ולהגיד שהיית זו שנתת לו רשות לחיות, ואחר כך לבכות את העובדה שפגעת באשה וילד נשמע לי, סליחה, כמו התיפיפות. רומן זה רומן, את לא מתאהבת במישהו כי הוא נשוי, את מתאהבת במישהו כי הוא משהו בשבילך, משלים אותך, מקסים אותך, כובש אותך, וכמובן שזה נכון לצד השני. אבל לצד השלישי, הנבגד, אין קשר. זה לא "בגלל" זה במקרה הטוב "למרות", וגם לגבי זה יש לי השגות. "נכנסתי אליו בעיניים פקוחות" זה שקר גס, אם כואב לך עכשיו יותר משכאב לך קודם, באיזשהו מקום עצמת עין או שתיים. אני לא שופט אותך על הרומן שניהלת, אני שופך אותך על נהר הדמעות ששפכת דרך המילים פה, אין לך מה להתחרט, ובכל מקרה מחילה בטח לא תהיה פה (לא אני הוא שאמור כמובן לסלוח אלא את ושום אחד מלבדך) ועוד דבר אם יש משהו גרוע יותר מבגידה הרי שזה יהיה להתוודות על כזו בטרם נתגלתה ע"י הנבגד, אין במעשה הזה יותר מסאדיסם שתכילתו להקל על יסורי המצפון של הבוגד ולהעביר את הייסורים לנבגד. עכשיו הבוגד יכול לישון בשקט, שהנבגד יתחיל לדאוג.
נעמה, יום רביעי, 03 אפריל 2013, 22:36
לא הבנתי למה יש בעינייך אחריות גם לצד הנבגד?
יותם, יום ראשון, 14 אפריל 2013, 06:13
לא אמרתי שיש אחריות לצד הנבגד, אמרתי שבוגד שמחליט לנקות את המצפון שלו ולספר לבן/בת זוגו הוא סאדיסט שלא מתחשב ברגשותיו