הייתי צריכה לנחש שיום השישי הזה ישתבש ברגע שראיתי את סופת החול המכוערת שהשתוללה בחוץ. הספקתי לסגור את כל החלונות בזמן ולהציל את פנים הבית, שבדיוק נשטף לכבוד פסח, אבל מבעד לזגוגיות, שהלכו והתעמעמו, עוד יכולתי לראות אותה צוברת תאוצה בחוץ: סמיכה וגרגרית, צהובה-אפורה, מצליפה בקירות הבית בתוכחה, מטיחה בהם אבק ועפר ושקיות "ביסלי" ריקות, שברי ענפים וקרעי עיתונים דהויים. הכלב והחתולה התכרבלו על הספה וקיבלו את הדין. זה יום אבוד.
הכנסתי פנימה את העיתון בתנועה זריזה וברחתי בחזרה למיטה. למרות החול שהסתחרר בחוץ, נשבה גם רוח קרה ונשכנית. מי שיוצא מהבית היום פשוט משוגע, סיכמתי עם עצמי והתמתחתי בעצלות מתחת לפוך. אחר כך הצצתי בסלולארי. השעה הייתה עשר וחצי לערך, והמסך הציג 5 שיחות שלא נענו מההורים שלי.
חמש שיחות? זאת לא החפירה הרגילה. ההורים שלי דאגנים, אבל לא נודניקים. אולי קרה משהו? שאצלצל בחזרה? לפני שאני מספיקה להתלבט, עוד שיחה מאימא שלי. "בוקר טוב", היא מתרוננת בקולה הצרוד, "אנחנו בחניון, איפה את?"
דממה. המוח שלי קודח. מאות אבני דומינו מפילות מאות אבני דומינו נוספות, שמפעילות שעון עצר, שמחובר לפצצה מתקתקת. "איזה חניון?", אני שואלת בקול חנוק. "של המלון", עונה אמי. "איזה מלון?" אני חרישית מאוד עכשיו, כמעט לא נשמעת. "של הבר מצווה, של האחיין שלך", עונה אמי. הדממה מהדהדת מאוד בינינו, שריקתה הלגלגנית של הסופה בחוץ נשמעת חדה מתמיד. "חשבתי שזה מחר" אני ממלמלת לבסוף. אמי מפסיקה לנשום, כך לפחות נדמה לי – ואז טורקת את הטלפון. אני שותקת כמה שניות ואז עושה את הדבר היחיד שנראה לי הגיוני - ופורצת בבכי.
אני מכריחה את עצמי להתעשת ומטלפנת לאחי, ירון. למרות כל נסיונותיי לספר לו בשקט ובבגרות מה קרה, זה נשמע יותר כמו "אעדהדךףםקמס" עם הרבה התנצלויות, דמעות, נזלת ומלמולים היסטריים. אחי, ייאמר לזכותו, מקבל את המצב ברוח טובה ואומר שהחגיגה תימשך לפחות עד הצהריים המאוחרים, כך שאם אצא מספיק מהר, יש סיכוי שעוד אספיק לקינוחים. שבע דקות אחר כך, אני כבר ברכב, דוהרת.
אני לא דודה מי יודע מה. ייאמר להגנתי שאני אוהבת את אחייניי בכל לבי וקשורה אליהם מאוד, אבל גם גרה רחוק ושקועה בחיי. אני לא בדיוק הדודה שתבוא לקחת אותם לימי כיף בפיינט-בול או תשתתף בטקסי הסיום שלהם בבית הספר. אבל בין זה לבין לפספס בר מצווה ביממה שלמה יש פער גדול. רק לפני שבועיים שגיא, חתן השמחה, עלה לתורה בבית הכנסת, ואני צפיתי בו - ג'ינג'י אמיתי מהזן הנכחד, עיניים בצבע כחול של קרקעית האוקיאנוס, וקומץ נמשים יפהפיים שנבזקו על אפו במשורה - והרגשתי זקנה ונרגשת באותה מידה. במסיבה היום הוא מנגן בגיטרה שני שירים ואני הבטחתי שאצלם אותו. זה כבר לא יקרה.
לאורך כל הדרך הסופה העכורה לא מרפה. אין שמש, אין שמיים, וענני האבק מטשטשים את שדה הראייה ואחר כך נערמים על הכביש ומקשים מאוד על הנהיגה. בצומת טללים מוטחים בשמשה נחילי ארבה בקול 'ספלאש' מבחיל, נמרחים עליה כמו בסרטי אימה סוג ג'. בכביש 6 יש חסימה במחלף שורשים לכבוד הנשיא אובמה. מרגע לרגע הנסיעה הזו מרגישה כמו מסע מכשולים בלתי נגמר, ופחד קר ומוזר מתגבש בשיפולי בטני, שאולי לא אספיק. אני שומעת את הסלולארי מצלצל, את ציוצי הסמסים. "איפה את?" שואל אבי. "בדרך", סימסתי חזרה. אני תמיד בדרך. השאלה מתי אגיע, ואם זה לא יהיה מאוחר מדי.
אני חושבת על אח שלי, אחי הבכור, היחיד, האהוב, השפוי, המסודר, המעוגן במציאות. מדמיינת אותו נודד ברחבי אולם בית המלון המהודר ששכר, מפטפט עם האורחים, נרגש וגאה ביום חגו של בנו, ומדי פעם, ככה בקטנה, מנסה לחשוב מהי התשובה המנומסת ביותר לענות למי ששואל לאן בדיוק נעלמה אחותו המעופפת, כי משום מה, "התבלבלה ביום" לא נשמע לי מספיק אמין.
כמה משונה נראית עכשיו השיחה ההיא בערב ליל הסדר, על הכורסאות מקטיפה בסלון, כשאימא שלי שאלה בנונשלנטיות, כאילו היא מבררת אם אני רוצה שניים סוכר או אחד ורבע, "למה בעצם ירדת מהרעיון של הקפאת ביציות?".
בדיוק כשחשבתי שהצלחתי להימלט הפעם – בום, בין העיניים. "לא ירדתי מזה, פשוט עוד לא החלטתי", השבתי. זו היתה האמת. הבהרתי להוריי כבר מזמן שאינני רוצה או מסוגלת להיות אם חד הורית. ההחלטה הזו כבר נלקחה. מה כן? ישנן כמה אופציות, כולן מורכבות, אף אחת מהן לא אופטימלית, אף אחת מהן אינה אהבה. ואף על פי כן, מודיעה אמי, "לדעתי אסור לך לוותר על אימהות, אבל זו החלטה שלך".
השינויים שחלו בגישתה של אמי בשנים האחרונות כלפי רווקותי המתאחרת מצחיקים ומפתיעים אותי בכל פעם מחדש. לפני רגע עוד ניסתה לשכנע אותי להירשם למשרד שידוכים דתי, מתוך אמונה שמצבי כה גרוע, עד שרק אלמן חיגר וירא שמיים יסכים לאמץ אותי לחיקו. והנה היא מנהלת איתי שיחה עניינית – ונהדרת בדרכה, האמת – על אפשרויות ילודה אלטרנטיביות. "לעשות ילד עם גייז זה בכלל לא רעיון גרוע", היא גורסת, "ושווה גם לבדוק אפשרויות של אימוץ".
אבל עכשיו, כשאני עומדת בפקק המתארך ברחוב הירקון בתל אביב, בדרך לבר המצווה הנשכחת של האחיין שלי, אני מבינה שזה פשוט לא הולך לקרות בקרוב, האימהות, לא אצלי. תגידו: מה את יודעת, החיים מפתיעים. אתם צודקים. אני לא יודעת כלום. אבל אין כמו פספוס שמחה משפחתית נדירה כדי להבין עד כמה אני מרגישה רחוקה מלהיות אמא – נפשית ופיזית גם יחד.
כל הקולות הידועים עולים וצפים בי: אני אתחרט על זה. אני חסרת אחריות וילדותית. אני ארצה ילדים ביולוגיים, ואני לא אוכל. אני אמות לבד ואף אחד לא יטפל בי. אני כל כך עייפה מהם, מהקולות האלה. לא מסוגלת לשמוע אותם אפילו עוד שנייה אחת. מה אתם מצפים, אני עונה להם, ולעצמי, שאלד ילד לתוך הכאוס הזה? אין לי עבודה מסודרת, אין לי גרוש על התחת, אין לי כלום בעולם הזה. אני עוד כל כך שקועה במאבק החיים, כל כך טרודה בעשייתם, בפענוחם. תמיד הייתי לייט בלומרית ואני צריכה עוד זמן, קיבינימט. תנו לי רק עוד שנה. עוד שנתיים. אולי אפילו יותר. אני זקוקה לזמן הזה. חייבת.
אבל הטבע סוגר עליי את הדלת יותר מדי מהר מכפי שהנפש שלי מוכנה, ועליי להיות ערוכה לכך שעשוי להיות לזה מחיר גבוה מאוד, ולהסכים לשלם אותו. האם אני מוכנה לכך? כן, כנראה שאני מהבודדות שמוכנות. אני כמהה להיות אימא בעולם הזה, אבל אני לא מסוגלת – ולא מוכנה - לעשות ילד מתוך פחד. ואני לוקחת בחשבון שאאבד את היכולת ללדת ילד ביולוגי משלי. זה בסדר מבחינתי. יש כל כך הרבה תינוקות בעולם הזה שישמחו לבית אוהב ותמיד חלמתי לאמץ. משהו בי כבר השלים עם כל זה, בעצב ובקבלה, רק שעכשיו, בפקק הצפצפני של החניון במלון "קראון פלאזה" בתל אביב, שם מתקיימת חגיגת בר המצווה, אני לא מרגישה שום בטחון בבחירה הזו, אלא כשלון, חריגות ואובדן דרך, אשה-ילדה מנותקת, מעוכבת.
בדיוק כשאני מצליחה סוף סוף למצוא חניה, אחי מצלצל. "אני מצטער מתוקה", הוא אומר ברכות, "כולם הלכו הביתה. נשארנו אני ושגיא, בדיוק מתארגנים ללכת". אני נשענת לאחור במושב הרכב. ברור שזה מה שקרה. הרי זה יום כזה. איך יכולתי לחשוב אחרת.
הם באים לחניון כדי להגיד שלום ולמרות שאני ממש מתאפקת, למראה חתן השמחה אני מתחילה לדמוע מחדש. שגיא מחבק אותי חזק. "הכל בסדר", הוא לוחש, "כולנו בני אדם". מתי הוא התבגר לי ככה? מתי אני הזדקנתי ככה? תגידו לזמן הארור שיעצור קצת.
אחי מוחה את דמעותיי ומבטיח לשלוח את הווידאו. אני מלווה אותם לרכב, מביטה בהם מתרחקים, ומתגנבת לשירותים של המלון כדי להדביק את עצמי מחדש. כשאני יוצאת בחזרה לחניון, השמיים מתחילים להתקדר, מבשרים שסופת החול מתקרבת סוף סוף לסיומה. אני לוקחת נשימה, עולה על הרכב וחוזרת הביתה.