יום ראשון, 31 מרץ 2013

הדרך

 

הייתי צריכה לנחש שיום השישי הזה ישתבש ברגע שראיתי את סופת החול המכוערת שהשתוללה בחוץ. הספקתי לסגור את כל החלונות בזמן ולהציל את פנים הבית, שבדיוק נשטף לכבוד פסח, אבל מבעד לזגוגיות, שהלכו והתעמעמו, עוד יכולתי לראות אותה צוברת תאוצה בחוץ: סמיכה וגרגרית, צהובה-אפורה, מצליפה בקירות הבית בתוכחה, מטיחה בהם אבק ועפר ושקיות "ביסלי" ריקות, שברי ענפים וקרעי עיתונים דהויים. הכלב והחתולה התכרבלו על הספה וקיבלו את הדין. זה יום אבוד.


הכנסתי פנימה את העיתון בתנועה זריזה וברחתי בחזרה למיטה. למרות החול שהסתחרר בחוץ, נשבה גם רוח קרה ונשכנית. מי שיוצא מהבית היום פשוט משוגע, סיכמתי עם עצמי והתמתחתי בעצלות מתחת לפוך. אחר כך הצצתי בסלולארי. השעה הייתה עשר וחצי לערך, והמסך הציג 5 שיחות שלא נענו מההורים שלי.


חמש שיחות? זאת לא החפירה הרגילה. ההורים שלי דאגנים, אבל לא נודניקים. אולי קרה משהו? שאצלצל בחזרה? לפני שאני מספיקה להתלבט, עוד שיחה מאימא שלי. "בוקר טוב", היא מתרוננת בקולה הצרוד, "אנחנו בחניון, איפה את?"


דממה. המוח שלי קודח. מאות אבני דומינו מפילות מאות אבני דומינו נוספות, שמפעילות שעון עצר, שמחובר לפצצה מתקתקת. "איזה חניון?", אני שואלת בקול חנוק. "של המלון", עונה אמי. "איזה מלון?" אני חרישית מאוד עכשיו, כמעט לא נשמעת. "של הבר מצווה, של האחיין שלך", עונה אמי. הדממה מהדהדת מאוד בינינו, שריקתה הלגלגנית של הסופה בחוץ נשמעת חדה מתמיד. "חשבתי שזה מחר" אני ממלמלת לבסוף. אמי מפסיקה לנשום, כך לפחות נדמה לי – ואז טורקת את הטלפון. אני שותקת כמה שניות ואז עושה את הדבר היחיד שנראה לי הגיוני - ופורצת בבכי.


אני מכריחה את עצמי להתעשת ומטלפנת לאחי, ירון. למרות כל נסיונותיי לספר לו בשקט ובבגרות מה קרה, זה נשמע יותר כמו "אעדהדךףםקמס" עם הרבה התנצלויות, דמעות, נזלת ומלמולים היסטריים. אחי, ייאמר לזכותו, מקבל את המצב ברוח טובה ואומר שהחגיגה תימשך לפחות עד הצהריים המאוחרים, כך שאם אצא מספיק מהר, יש סיכוי שעוד אספיק לקינוחים. שבע דקות אחר כך, אני כבר ברכב, דוהרת.

 

 

 

 

אני לא דודה מי יודע מה. ייאמר להגנתי שאני אוהבת את אחייניי בכל לבי וקשורה אליהם מאוד, אבל גם גרה רחוק ושקועה בחיי. אני לא בדיוק הדודה שתבוא לקחת אותם לימי כיף בפיינט-בול או תשתתף בטקסי הסיום שלהם בבית הספר. אבל בין זה לבין לפספס בר מצווה ביממה שלמה יש פער גדול. רק לפני שבועיים שגיא, חתן השמחה, עלה לתורה בבית הכנסת, ואני צפיתי בו - ג'ינג'י אמיתי מהזן הנכחד, עיניים בצבע כחול של קרקעית האוקיאנוס, וקומץ נמשים יפהפיים שנבזקו על אפו במשורה - והרגשתי זקנה ונרגשת באותה מידה. במסיבה היום הוא מנגן בגיטרה שני שירים ואני הבטחתי שאצלם אותו. זה כבר לא יקרה.


לאורך כל הדרך הסופה העכורה לא מרפה. אין שמש, אין שמיים, וענני האבק מטשטשים את שדה הראייה ואחר כך נערמים על הכביש ומקשים מאוד על הנהיגה. בצומת טללים מוטחים בשמשה נחילי ארבה בקול 'ספלאש' מבחיל, נמרחים עליה כמו בסרטי אימה סוג ג'. בכביש 6 יש חסימה במחלף שורשים לכבוד הנשיא אובמה. מרגע לרגע הנסיעה הזו מרגישה כמו מסע מכשולים בלתי נגמר, ופחד קר ומוזר מתגבש בשיפולי בטני, שאולי לא אספיק. אני שומעת את הסלולארי מצלצל, את ציוצי הסמסים. "איפה את?" שואל אבי. "בדרך", סימסתי חזרה. אני תמיד בדרך. השאלה מתי אגיע, ואם זה לא יהיה מאוחר מדי.


אני חושבת על אח שלי, אחי הבכור, היחיד, האהוב, השפוי, המסודר, המעוגן במציאות. מדמיינת אותו נודד ברחבי אולם בית המלון המהודר ששכר, מפטפט עם האורחים, נרגש וגאה ביום חגו של בנו, ומדי פעם, ככה בקטנה, מנסה לחשוב מהי התשובה המנומסת ביותר לענות למי ששואל לאן בדיוק נעלמה אחותו המעופפת, כי משום מה, "התבלבלה ביום" לא נשמע לי מספיק אמין.


כמה משונה נראית עכשיו השיחה ההיא בערב ליל הסדר, על הכורסאות מקטיפה בסלון, כשאימא שלי שאלה בנונשלנטיות, כאילו היא מבררת אם אני רוצה שניים סוכר או אחד ורבע, "למה בעצם ירדת מהרעיון של הקפאת ביציות?".


בדיוק כשחשבתי שהצלחתי להימלט הפעם – בום, בין העיניים. "לא ירדתי מזה, פשוט עוד לא החלטתי", השבתי. זו היתה האמת. הבהרתי להוריי כבר מזמן שאינני רוצה או מסוגלת להיות אם חד הורית. ההחלטה הזו כבר נלקחה. מה כן? ישנן כמה אופציות, כולן מורכבות, אף אחת מהן לא אופטימלית, אף אחת מהן אינה אהבה. ואף על פי כן, מודיעה אמי, "לדעתי אסור לך לוותר על אימהות, אבל זו החלטה שלך".

 

 

 

 

השינויים שחלו בגישתה של אמי בשנים האחרונות כלפי רווקותי המתאחרת מצחיקים ומפתיעים אותי בכל פעם מחדש. לפני רגע עוד ניסתה לשכנע אותי להירשם למשרד שידוכים דתי, מתוך אמונה שמצבי כה גרוע, עד שרק אלמן חיגר וירא שמיים יסכים לאמץ אותי לחיקו. והנה היא מנהלת איתי שיחה עניינית – ונהדרת בדרכה, האמת – על אפשרויות ילודה אלטרנטיביות. "לעשות ילד עם גייז זה בכלל לא רעיון גרוע", היא גורסת, "ושווה גם לבדוק אפשרויות של אימוץ".


אבל עכשיו, כשאני עומדת בפקק המתארך ברחוב הירקון בתל אביב, בדרך לבר המצווה הנשכחת של האחיין שלי, אני מבינה שזה פשוט לא הולך לקרות בקרוב, האימהות, לא אצלי. תגידו: מה את יודעת, החיים מפתיעים. אתם צודקים. אני לא יודעת כלום. אבל אין כמו פספוס שמחה משפחתית נדירה כדי להבין עד כמה אני מרגישה רחוקה מלהיות אמא – נפשית ופיזית גם יחד.


כל הקולות הידועים עולים וצפים בי: אני אתחרט על זה. אני חסרת אחריות וילדותית. אני ארצה ילדים ביולוגיים, ואני לא אוכל. אני אמות לבד ואף אחד לא יטפל בי. אני כל כך עייפה מהם, מהקולות האלה. לא מסוגלת לשמוע אותם אפילו עוד שנייה אחת. מה אתם מצפים, אני עונה להם, ולעצמי, שאלד ילד לתוך הכאוס הזה? אין לי עבודה מסודרת, אין לי גרוש על התחת, אין לי כלום בעולם הזה. אני עוד כל כך שקועה במאבק החיים, כל כך טרודה בעשייתם, בפענוחם. תמיד הייתי לייט בלומרית ואני צריכה עוד זמן, קיבינימט. תנו לי רק עוד שנה. עוד שנתיים. אולי אפילו יותר. אני זקוקה לזמן הזה. חייבת.


אבל הטבע סוגר עליי את הדלת יותר מדי מהר מכפי שהנפש שלי מוכנה, ועליי להיות ערוכה לכך שעשוי להיות לזה מחיר גבוה מאוד, ולהסכים לשלם אותו. האם אני מוכנה לכך? כן, כנראה שאני מהבודדות שמוכנות. אני כמהה להיות אימא בעולם הזה, אבל אני לא מסוגלת – ולא מוכנה - לעשות ילד מתוך פחד. ואני לוקחת בחשבון שאאבד את היכולת ללדת ילד ביולוגי משלי. זה בסדר מבחינתי. יש כל כך הרבה תינוקות בעולם הזה שישמחו לבית אוהב ותמיד חלמתי לאמץ. משהו בי כבר השלים עם כל זה, בעצב ובקבלה, רק שעכשיו, בפקק הצפצפני של החניון במלון "קראון פלאזה" בתל אביב, שם מתקיימת חגיגת בר המצווה, אני לא מרגישה שום בטחון בבחירה הזו, אלא כשלון, חריגות ואובדן דרך, אשה-ילדה מנותקת, מעוכבת.


בדיוק כשאני מצליחה סוף סוף למצוא חניה, אחי מצלצל. "אני מצטער מתוקה", הוא אומר ברכות, "כולם הלכו הביתה. נשארנו אני ושגיא, בדיוק מתארגנים ללכת". אני נשענת לאחור במושב הרכב. ברור שזה מה שקרה. הרי זה יום כזה. איך יכולתי לחשוב אחרת.


הם באים לחניון כדי להגיד שלום ולמרות שאני ממש מתאפקת, למראה חתן השמחה אני מתחילה לדמוע מחדש. שגיא מחבק אותי חזק. "הכל בסדר", הוא לוחש, "כולנו בני אדם". מתי הוא התבגר לי ככה? מתי אני הזדקנתי ככה? תגידו לזמן הארור שיעצור קצת.


אחי מוחה את דמעותיי ומבטיח לשלוח את הווידאו. אני מלווה אותם לרכב, מביטה בהם מתרחקים, ומתגנבת לשירותים של המלון כדי להדביק את עצמי מחדש. כשאני יוצאת בחזרה לחניון, השמיים מתחילים להתקדר, מבשרים שסופת החול מתקרבת סוף סוף לסיומה. אני לוקחת נשימה, עולה על הרכב וחוזרת הביתה.

 

יום ראשון, 31 מרץ 2013 // 14 תגובות
שם מלא, יום ראשון, 31 מרץ 2013, 17:50
היית כבר נשארת לליל הסדר בתור פיצוי
עירונית במיל', יום ראשון, 31 מרץ 2013, 22:17
נעים לקרוא אותך, בתור נשואה + אחד שמפנטזת בימים אלו לעזוב הכל ולברוח היה מרענן לקרוא אותך. אני חושבת שהחיים יכולים להיות נעימים או חסרי טעם באותה מידה עם ילדים ובלעדיהם. אפשר לחיות בלי ילדים, חיים טובים למדי. אני תוהה לעיתים מה הייתי עושה לו הייתי רווקה, אם הייתי הולכת על אופציית החד הוריות ומניחה שלא, ועכשיו כשאני יודעת במה זה כרוך אני מסכימה עם עצמי לחלוטין. מאחלת לך כל טוב ובאמת הכל יכול לקרות...
ח ל י , יום ראשון, 31 מרץ 2013, 22:36
אני מוכנה להתערב שאת בטח הדודה הכי מגניבה שלו ושהוא יזכור בחיוך את פיזור הנפש הזה שהביא אותך למגרש החניה של הבר מצווה שלו # הנה תרומתך הנוגעת ללב למיתולוגיה המשפחתית. ובעניין השני רק את יודעת. נשיקות כשרון שאת.
טלי וקלואי, יום שני, 01 אפריל 2013, 12:41
איזה יופי של פוסט, הצלחת ללכוד לתוך נסיעה אחת מציאות כל כך מורכבת ושברירית שמוכרת לי קצת יותר מדי,.. התרגשתי לקרוא!
משה א, יום שני, 01 אפריל 2013, 15:00
אליען. תחזירי לי את הקו ש"גנבת" לי במעריב... מה להקפיא ביציות? יעמדו בתור לעשות איתך ילד
לוזר?, יום שלישי, 02 אפריל 2013, 03:42
אי אפשר להתווכח עם תחושת הכשלון. אי אפשר גם לנצח אותה. אבל - כמה מוזר - היא אחת האינדיקציות הברורת לכך שלא נכשלת. כאילו אמרתי שהתחושה הברורה של ירידה מן הדרך הסלולה, שריטת הקוצים והתגרות הסבך, והייאוש המצליף שבחוץ - דווקא הם מדוייקים יותר מהנחיות הג'י פי אס. מחניק כמו הסופה, נוח כמו ללעוס חול, ולבלוע אותו. אבל עדיין נכון ואמיתי. אי אפשר גם לקחת מוכן, וגם להיות מקורי. או או. המחיר מחריד. לכאורה. האלטרנטיבה מאפסת את המערכת המתרפסת, כביכול קורסת, רוצה הביתה לבטחון. האלטרנטיבה מספרת שיכולת להישאר שם. אבל מי היית את? מה שהיה נשאר שם הוא כשלונך האמיתי - הכשלון לצאת לדרך הראוייה היחידה שיש, הדרך שבה את את. לא "בסופה תמצאי מי את" והבטחות נעימות כאלה. בסופה, ובאמצע שלה, ובטח בתחילתה תלעסי חול. ותבכי. ותחושי כשלון. אבל תדעי כי הלכת בדרך שלך. "כל הדברים האציליים קשים כשם שהם נדירים". ממש כיף חיים של הבטחה. ובאמת אנחנו צריכים את זה מאד, לסבול - איזה יופי. אבל זה לא עניין של ברירה. כלומר - כמובן שכן, אפשר לחזור לרך והנעים, אבל המחיר .... תחושת הכשלון? היא לא הופכת נעימה. אבל אפשר להתרגל לכך שהיא בעצם אינדיקציה להיותך במקום שייעדת עצמך. מפתה להגיד "אינדיקציה להצלחה" ((וצריך להתאפק). מזל שלא כל הזמן סופות חול. ותחושות כשלון. אמא? אני לא מכיר אותך, אבל תחשותייך - "האינדיקציות" בעניין האימהות נראות לי הפוכות בדיוק כמו אלה בעניין ההצלחה (האמיתית). וכן, זה נראה לי סביר לגמרי: ילדים הם מאותם דברים אציליים, קשים מאד, ונדירים הם ההורים הבאמת טובים. את תהיי עבור מישהו האם ה-(כאן מתחיל כשל המילים: המופלאה- הייחודית- הקסומה - המדהימה; וכו'; מילים מפחיתות, שאינן מבטאות ואינן ראויות). זה קרה לי. (לא שאני מוכר לך את זה, אבל זה מגמד את תחושות החול, הסופה, הכשלון ושאר ירקות. הם שם, בטוח, והם מצליפים. אבל יש עוד משהו, שהוא באמת, חלק ממך).
Aziza, the duchess of Mitzpe, יום שלישי, 02 אפריל 2013, 07:16
עזיזתי, כולנו בני אדם והיכולת לקבל טעויות (בפרט כאלה שנעשו בתום לב) ולסלוח לעצמך - היא העוצמה האמיתית. הרי אם זה היה אחיך במקומך, היית סולחת לו בו במקום. אל תענישי את עצמך, בפרט לא כשבורכת בכישרון התבוננות פנימי נדיר - ובכישרון כתיבה לא פחות יקר.
ידיד משכבר, יום רביעי, 03 אפריל 2013, 14:42
את נשמה יקרה וכותבת מקסים. כמו שכתבתי כאן בעבר - הדבר היחיד שמונע ממך זוגיות הן הסיגריות. ותרי עליהם לשנה (אני יודע שזה קשה) ותהיי מעוברת בזוגיות. את כל שאר השינויים הנכונים כבר עשית (עזיבת תל-אביב, ירידה במפלס הציניות). חיבוק מישהו שמכיר אותך
צביקה, יום רביעי, 03 אפריל 2013, 15:37
תרגיעי אותי ותגידי שזה לא באמת קרה בדיוק ככה, ויש חירות סיפרותית מאוד רחבה בסיפור המעשה . . .
לירז, יום רביעי, 03 אפריל 2013, 15:37
מקסים! כמוני כמוך בכל הנוגע לתחושות על הילדים (וזה שיש לי בן זוג מאוד פוטנציאלי לא אומר כלום). וכן, גם אם נגדל ולא נשים לב שהאופציות נסגרות, תמיד נוכל לאמץ. גם אני חלמתי על זה לא פעם... את הפוטנציאלי עוד נצטרך לשכנע...
מיכל י., יום שישי, 05 אפריל 2013, 12:16
אאוץ' ! מקווה שהסופה כבר מאחורייך והשמש שוב זורחת. מזדהה מאד עם הספקות - אני יכולה לספר לך שאני (נשואה +3) הייתי מלאת ספקות כרימון לפני שנכנסתי להריון. נראה לי שהמעבר לאימהות אצל כל אישה ובכל מצב כרוך בלא מעט התלבטויות. כך שבכל מקרה זה לא קל, ומה לעשות שלגברים קל יותר כי אין להם שעון ביולוגי שילחיץ.. אין שום חובה ב"לעשות ילדים" וגם אם תחליטי שכן - יש כמה אפשרויות. בהצלחה בכל מה שתחליטי!
רוני, יום שישי, 05 אפריל 2013, 17:02
אליען, את מקסימה ונוגעת ללב ומצחיקה ומרגשת. וכל זה שווה משהו בעולם הזה. כל זה אמיתי ונפלא. הדרך שלך לאמהות, תגיע מתי שתגיע, רצינית ואחראית. עשית אותי עצובה, אבל עשית את זה כל כך יפה.
אביחי, יום חמישי, 23 מאי 2013, 08:24
אליען, את כותבת יפה. באופן אישי, כאבא צעיר (28) לשניים, אני יודע שהאנושיות עוברת דרך חיי משפחה. לא רווקות, ולא נוודות. את זה אני משאיר לביטלס. העולם האנושי הכאוטי שלנו, חייב אנשים שיקחו על עצמם את עולם המשפחתיות, הבאת ילדים וחינוכם עד בגרות לחיי עמל, חיי נתינה, חיי שמחה. אף פעם לא מוכנים לזה, עד שזה מגיע. וגם אז, לומדים 'על הדרך'. הטבע אומר את דברו- לא רק שיכולת הפריון נגמרת איפשהו סביב ה40, גם אי אפשר לצפות מאדם בגיל כזה לתת לילד אהבה ותשומת לב, כמו אמא צעירה בת 25. ילד, זה דבר שדורש הרבה כח....
חיה, יום ראשון, 16 יוני 2013, 12:04
אביחי, תגובתך מזעזעת בעיני. כאמא בגיל מבוגר - בן ראשון ילדתי בגיל 40 ואת בתי ילדתי בגיל 42 - אני יכולה לומר לך שהיה לי ויש לי עדיין הרבה כוח, הרבה אהבה לתת. יתרה מזו, כאמא בגיל מבוגר הסבלנות גדולה יותר, אין לי תחושת החמצה לגבי קריירה, כולי נתונה לילדים - נפשית ופיזית ויכולת ההכלה שלי גדולה יותר. את ההריונות עברתי באושר גדול ורופאת הנשים ציינה "הריונות כמו שלך הלוואי על כל בנות ה-18". תגובתך סובלת או מבורות או מאיזושהי דעה קדומה - ובכל מקרה, אינה במקומה.