יום שישי, 05 יולי 2013

איפה את?

 

הבעיה היא, שמתישהו תמיד נגמרות לי הסיגריות. כמה שעות אחריהן מתחסלים גם בקבוקי הדיאט קולה, ויומיים-שלושה אחר כך, כשעור פניי כבר מקבל גון ירוק-צהבהב של קרינת מחשב עם טאץ' שיקי של מונוסודיום גלוטמט, אני פותחת את המקרר בתנועה אוטומטית ומגלה לתדהמתי שנותרו בו רק צנצנת חרדל, חמישה צנוברים, קולורבי שמתעלס עם גוש קרח, וקופסה חשודה של איקרה, שנרכשה אי שם בשלהי אפריל, אז גם כנראה יצאתי בפעם האחרונה מהבית.

 

כשנתקלתי בטעות במראה שלשום, נראיתי כמו ג'ק ניקולסון בסרט "הניצוץ", או במילים אחרות – פרועת שיער, ניצוץ פסיכוטי בעיניים, מטונפת, מצחינה, נטולת שעות שינה הגיוניות ומשוללת כל יכולת לתקשר עם בני אדם. זה די הגיוני, בהתחשב בכך שבחודשים האחרונים אני ערה בעיקר בלילות, מעשנת בשרשרת, וחיה על לחם מהפריזר ועל מנות מזון שרן ותמי, השכנים הקדושים, מואילים להשאיר בפתח ביתי בדממה, בעודם שומרים על מרחק בטוח מאשת המערות המטורפת שצומחת מול עיניהם. "אולי תצאי קצת להתאוורר?", מציע רן באבירות. "צמפך%E#)ח", אני עונה, "כותבת. תסריט".

 

אולי כדאי שאתחיל מהסוף: הסיבה להסגר שבו אני נתונה היא שקרה נס קטן בחיי, וקרן הקולנוע הישראלי בחרה להשקיע בי מענק פיתוח בסך 40 אלף ש"ח, לכתיבת תסריט לסרט קולנוע באורך מלא. למי שלא ממש בקיא בתחום אסביר, שלקבל מענק פיתוח מקרן הקולנוע הישראלי שקול ללזכות בפיס – פחות בגלל סכומי הכסף, ויותר בגלל שהסיכוי שזה יקרה שואף לאפס. מאות תסריטאים ובמאים מגישים מדי שנה לקרן הקולנוע את הצעותיהם. השנה, למשל, נחתו שם מעל 300 הצעות. בסופו של דבר, נבחרו 8. אין פלא, אם כן, שכבר שנים אני מגישה הצעות לקרנות הקולנוע השונות, ומקבלת בחזרה דחיות מנומסות, יותר או פחות. אני רגילה לזה. הדחייה היא לחם חוקו של כל תסריטאי – גם מול קרנות הקולנוע, וגם מול גופי הטלוויזיה. אבל רגע, אני ממש לא כאן כדי להתבכיין - נהפוך הוא.

 

לפני ארבעה חודשים בערך, קרה משהו משונה: אמרו לי כן. תחילה בהיתי במכתב התשובה החיובי בהלם קל. כן? מה זה המילה הזאת, תזכירו לי? רגע, זה אומר שאפשר לשמוח? להתרגש? לטלפן להוריי ולהגיד להם: 'אתם רואים?!' כאילו מינימום זכיתי באוסקר? לשיר בצרחות את "מי שמאמין לא מפחד" של אייל גולן בריפיט כמו פרחה עם פרנץ' יהלומים? ובכן, כן.

 

מאז שכל זה קרה, הכנסתי את עצמי להסגר מרצון. כל רגע שאינו מוקדש לעבודה, לסידורים הכרחיים, לאכילה או לשינה - מוקדש לכתיבה. אין לי הרבה כאלו, ולכן אני משתדלת לנצל אותם ביעילות, וכמה שיותר. הידיעה שיש מי שמחכה לתסריט הזה, ומאמין בו, מרגשת ומחזקת אותי – וגם מלחיצה פחד. והיא בעיקר תובעת מחוייבות והמון עבודה קשה. אני מקבלת את כל זה באהבה. לפעמים מקטרת, ואז עובר לי מהר. אבל רוב הזמן, אני מאוד מאוד שקועה בעולמי, מבודדת מרצון, צוללת בתוך הכתיבה ומגיחה ממנה רק כשאני חייבת. כמו עכשיו.

 

חוק מרפי מס' 9836 גורס, שהרגע שבו הכי פחות תרצי לפגוש אנשים – יהיה הרגע שבו תתקלי בכל מי שלא ראית מאז היסודי, כולל לפחות בחור אחד שווה. וכך, מיד עם הגיעי למרכז המסחרי, ביום שישי בצהריים, אני נוחתת על כל הפרלמנט של מצפה – תושבים, בעלי עסקים, הבסטות הקטנות של השוק ליד הסופר, חברים שקפצו לעשות קניות של סופשבוע. כו-לם שם, תוהים לאן נעלמתי. מגיע לך, אני חושבת, מי הולך למרכז ביום שישי בצהריים, ועוד כשהסופר מפוצץ?!?

 

ליד דוכן הירקות של מיכאל ואייל, מתלקח ויכוח פוליטי סוער לקראת הבחירות הקרובות למועצה המקומית. פלורה שושן מול רוני מרום. זה דיון חשוב, וחשוב לי לשמוע אותו. תסלחו לי על היאיר לפידיות, אבל עתידה של מצפה רמון יקר ללבי. כשגרתי בתל אביב, מעולם לא טרחתי להצביע בבחירות המוניציפליות. אני לא גאה בזה, אבל זו עובדה. במצפה, הגישה הזו התהפכה. במקום קטן, את לא רק מכירה את ראש המועצה באופן אישי, וגם את כל בעלי התפקידים החשובים (וגם את בני הזוג שלהם ואת הילדים) – לפעמים נדמה לי שפשוט אכפת לי יותר. כשהמעורבות הקהילתית גדולה יותר, המעורבות הרגשית עמוקה יותר. וגם, בפשטות, יש כאן מעט תושבים. כל קול משפיע, כל קול נספר. 

 

 

בתור בסופר, ממתינה מאחורי כ-28 חיילים, שכל אחד מחזיק בשלוש שקיות דוריטוס ,2 בקבוקי קולה וב-40,000 מטבעות של כסף קטן, אני נודדת במחשבותיי לאותה סצינה בתסריט של המכות במכתש באמצע הלילה, ומנסה להבין איך יביאו לשם את הסמים. משהו בלבי לא סגור על ההחלטה לגייס את הלהקה של הרוסיות. מה זה קשור בכלל? ולמה שהן יסכימו? כשאחזור הביתה, אי שם בסוף שנת 2015, כשכל החיילים יסיימו לשלם על הדוריטוס ולחלק את החשבון ביניהם, חייבת למצוא סיבה אמינה יותר. כמו כן, לא זכור לי אם קניתי בשר טחון. כלומר, זוכרת בפירוש שביקשתי בקצבייה שיטחנו לי, אבל לא בטוחה שחזרתי לקחת את המגשית. היי, זה רעיון! אולי הם יביאו את הסמים למכתש במגשית?

 

כשאני סוף סוף נחלצת מהתופת של הסופר, הכלבון הנאמן והאהוב שלי ממתין לי בצל, על גרם המדרגות, במקום הקבוע. בכל פעם שאני יוצאת מהסופר, הוא רץ לקראתי בשמחה אדירה, כאילו שבתי ברגע זה מאלפי שנות גלות בבל. בחוץ נפתחו בינתיים בקבוקי בירה של שישי צהריים, הוצת סיבוב חדש של סיגריות, והדיון עדיין סוער.

 

אלו ימים קריטיים למצפה רמון. העיירה גדלה ומתפתחת במהירות אדירה – מחד, אך דווקא ההתפתחות הזו מדגישה את שלל הבעיות שעדיין קיימות בה, מאידך. הבוערת מכולן היא סוגיית שכר הדירה, שזינק כאן בשנתיים האחרונות בלפחות 30 אחוז. למרות שפע המדבר שמסביב - מצוקת השטחים הזמינים לרכישה ולבנייה אדירה. בשורה התחתונה, רוב הבתים והדירות פשוט תפוסים, ופרט למקרים חריגים – אין בנייה חדשה. התוצאה: ביקוש גדול, היצע דליל – והמחירים מזנקים. זה מכעיס את התושבים, ובצדק. ביחד עם הזינוק במחיר הארנונה, התוספת הזו עדיין לא מצדיקה את עצמה בשירותים המוניציפליים -  לא בחינוך, לא ברפואה, לא בשירותים הווטרינריים. מי שרוצה להיבחר, יצטרך להציע מענה אמיתי לבעיות האלה ולבעיות נוספות.

 

"אז עם מי את הולכת?" שואל מיכאל החקלאי, בזמן שאני מעשנת סיגריה-של-אחרי-קניות-שישי-בצהריים על הספסל מתחת לעץ, ובוהה בכלב, המשנורר שאריות שווארמה מסועדים תמימים. הולכת לאן? אני בוהה בו. מיכאל צוחק וטופח על כתפי. תמיד חיבבנו זה את זו. "את לא כאן, אה?" הוא מאבחן במדוייק. לא, אני מודה, מה שבאמת מעניין אותי עכשיו זה אם האבא של הגיבור שלי נפל מהמערה בטעות או קפץ בכוונה, כי אחרת כל הסצינה עם אמא שלו, שהיא סגנית מנהלת התיכון המקומי, תהיה לא מספיק חזקה.

 

מיכאל צוחק. בשביל מה לך לכתוב סרט? הוא שואל, גם ככה את חיה בתוך אחד. אין סתירה, אני מחייכת בחזרה וקמה. "רגע, לא אמרת במי את בוחרת", הוא מתעקש. מבטיחה להודיע לך, עניתי, כשאסיים לכתוב.

 

* הבלוג יעשה כל מאמץ להמשיך להופיע בתדירות סבירה בחודשים הקרובים. אם יהיו חריקות בדרך, אני מבקשת מראש את הבנתכם ואת סליחתכם. גם אני מתגעגעת. מאוד.

יום שישי, 05 יולי 2013 // 5 תגובות
נחמה, שבת, 06 יולי 2013, 09:32
אליען יקרה, לא התאפקתי לא לתקן טעות: ג'ק ניקולסון פרוע השיער ועם ניצוץ פסיכוטי בעיניים הופיע בסרט "קן הקוקיה" ולא ב"הניצוץ"......נכון?... אהבתי את הבלוג שלך ובהצלחה עם התסריט.
צחי , שבת, 06 יולי 2013, 10:00
נחמה, בניצוץ הוא היה יותר פסיכי. בהצלחה עם התסריט אליען. נחכה בסבלנות לסרט.
לירז, יום שני, 08 יולי 2013, 15:46
מהממת אחת, נשמע שעובר עליך רכבת הרים של תחושות ורגשות בהתבודדות עם התסריט החדש. גם אני מחכה ומצפה. יודעת שכל מה שיוצא לך מהראש ומהמחשב שווה זהב. בהצלחה.
גטע, יום שני, 08 יולי 2013, 19:42
לבלוג שלך הגעתי דרך המלצה בבלוג אחר, קראתי את כולו ומאוד מאוד נהנתי את כותבת מקסים! ומרגש! בהצלחה בתסריט.
תמר, שבת, 31 אוגוסט 2013, 23:11
אוהבת אותך ואת הבלוג שלך ואת מצפה רמון.שיהיה המון בהצלחה בסרט!!