יום רביעי, 07 אוגוסט 2013

תפקיד חיי

 
 
"אני לא מבין את זה", רוטן אבא שלי וקם בזעף מכיסא הנדנדה בסלון, "התשחץ הזה דפוק לגמרי". עצלות יום שישי מתוקה שורה על שנינו. לפחות שרתה עד עכשיו. לא מזמן התעוררנו משנת צהריים מענגת וכעת שנינו מעלעלים בנינוחות בעיתוני סוף השבוע. אבל משהו מפריע את מנוחת אבי, מתברר. משהו הרה גורל וקיומי. אני מסובבת את הראש מהכתבה שבה אני שקועה כדי להבין על מה המהומה. על השולחן מושלך העיתון, במדור הפנאי. כל תשבצי הסודוקו מלאים. גם תשבצי ההגיון והתשחצים. כולם משובצים בכתב יד קטן ועגול, של אדריכל חולמני ושקדן. נשארה הגדרה אחת שהוא פשוט לא מסתדר איתה וכעת, כמו כל אורוגוואי אמיתי, הוא סמוק ומרוגז.
 
 
"קטנייה ב-ש' יכול להיות רק שעועית, נכון?", הוא תובע לדעת. זאת לא בדיוק השעה לבדוק את היידע שלי בקטניות, אם כי נראה לי שהוא צודק. "אבל זה מה שכתבתי!" הוא מזדעף, "וזה לא מסתדר". אני מבינה שלא תהיה לי ברירה, מציצה בתשחץ ופורצת בצחוק. זה כמובן רק מרגיז אותו יותר. "למה את צוחקת?" הוא תובע לדעת, "מה עשיתי?" 
 
 
45 שנים חלפו מאז שעלה לארץ, אבל אבא שלי לנצח יישאר עולה חדש, ושפתו הראשונה לנצח תישאר ספרדית. אחת הדרכים שלו להיאבק בכך היא התשבצים שלו. ככה הוא ממשיך ללמוד מילים בעברית גם בגיל 68. אבל מדי פעם, במיוחד כשמדובר ב-ש' וב-ס', ובח' ו-ע', זה עדיין מתבלבל לו. כך קרה שאבא שלי החליט למחוק את הע' מהשעועית, ולהפוך אותה פשוט ל"שוית". זה נראה לו הרבה יותר הגיוני. 
 
 
"זה לא יפה לצחוק על האבא הזקן שלך", הוא אומר בשעשוע אחרי שפרשת התשחץ באה על סיומה, וכעת הוא חותך סלט ומבקש שאניח מפה על השולחן בחצר, כדי ש"נאכל כמו בני אדם ולא כמו ברברים". אתה לא זקן, אני עונה ומנשקת אותו על מצחו. אבל כשאני מתבוננת בו בהיחבא, בזמן שהוא מניח את משקפיו כדי לחייג בסלולארי, שהספרות בו מוגדלות למימדים מפלצתיים, אני כבר לא בטוחה שזה לגמרי מדוייק.
 
 
רק בשנה שעברה הפך יתום. קברנו את אמא שלו – סבתי, פאני ז"ל. אני כותבת "קברנו", אבל לא הייתי שם. היא נפטרה באורוגוואי, ונקברה שם. אורוגוואי נמצאת מרחק 18 שעות טיסה, ו-3 טיסות שונות. הכרטיסים יקרים מאוד והטיסות, לרוב, מלאות עד אפס מקום, כך שזה לא היה ריאלי להטיס לשם את כל המשפחה, וממילא אין מלינים את המת. לנצח יכאב לי שלא הייתי שם, בלווייתה, כדי להעניק לה כבוד אחרון ולהיפרד ממנה. כאב של קריעה, של מהגרים. כאב של משפחות מפוצלות בין יבשות וימים.
 
 
לפני שבועיים, איבדתי גם את סבתי השנייה – אמה של אמי - אניטה, ז"ל. איבדתי אותה כבר מזמן, לפני כעשר שנים, כשחלתה בדמנציה והחלה לחזור על אותו משפט 34 פעם, לטלפן אלייך ולשכוח שעשתה זאת שנייה לאחר מכן, לפזר צ'קים כמו דונאלד טראמפ ולסגת באיטיות ובהדרגה, באופן מנטאלי, לגיל ההתבגרות.
תחילה בגד בה מוחה, אחר כך גופה, עד שלקראת סוף חייה, נשאר מעט מאוד מהאישה שסייעה בגידולי, והייתה אחת הנשים הכי ממזריות, מצחיקות ומלאות חיים שפגשתי. רשף לוי אמר פעם, שגם המוות הצפוי מכל מגיע בהפתעה. כשהיא נפטרה, בשבת בבוקר, תשע ארבעים וחמש בדיוק, נותרנו המומים וערומים. כל כך הרבה זמן דעכה, שלא היינו מוכנים לרגע שבו באמת תנטוש אותנו.
 
 
מיד אחרי תום השבעה, עלתה אמי על מטוס וטסה לאוסטרליה לשבועיים, לשליחות ארוכה ומסובכת במסגרת תפקידה כיו"ר ויצ"ו העולמית, שתוכננה עבורה כבר לפני חצי שנה. עד הרגע האחרון התלבטה אם לבטל את הכול. לחצנו עליה לנסוע, כי חייבים לחזור לחיים ולשגרה. יומיים אחריה, טס גם אחי לתאילנד, לטיול בר מצווה של אחד מאחייני – עוד טיסה שהוזמנה ותוכננה חודשים מראש. "תראי מה זה", אמרה אמי בכאב, "היא נפטרה בדיוק בין לבין. אפילו במותה נשארה מנומסת ולא מפריעה".
 
 
נותרנו אבי ואני, בסופשבוע נדיר של אבא ובת, אצלי בבית במצפה רמון, או כמו שהוא קורא לזה, "בייביסיטר על אבא שלך". רק שבמקום לראות סרט אמריקאי גרוע ולהשמיץ אותו, כמו שאנחנו אוהבים, או סתם לגרור אותו לטיול שקיעה במדבר - הוא מראה לי צילומים בסלולארי של אבני מצבות, ומצביע על זו שבחר לקברה הטרי של סבתא אניטה. אני אומרת שזה "מכובד מאוד" אבל מתכווצת מבפנים. בבת אחת מתחוור לי: ד"ר מוות נושף בעורפנו, והוא סתמי ושרירותי כתמיד. 
 
 
אמי, אני וסבתי, אניטה, זכרה לברכה. 1975
 
 
*******
 
 
בתוך כל המוות הזה, חגגתי יום הולדת 38. חיים ומוות מתערבבים באירוניה מושלמת. לא היה לי יותר מדי מצברוח למסיבות, אבל רן ותמי התעקשו, כך שלבסוף התכנסנו בפורמט מצומצם מאוד בחצר הבית שלי ועשינו קומזיץ יומולדת. כשהבטתי באש הכתומה משתלהבת ברוח הערב של המדבר, הרגשתי משא כבד, חדש, מונח בעדינות אבל בבירור על כתפיי. זוהי הכבדות שחשים אלו שהתקדמו צעד אחד נוסף בתור לעבר המוות. זהו משאם של ילדים, המפנימים אט אט, שלא רחוק היום בו יידרשו לטפל בהוריהם המזקינים.
 
 
שתי הסבתות שלי היו נשים מבוגרות מאוד, שחצו את גיל 90. הן זכו לחיים טובים וארוכים, ובעיקר –היו אהובות ומטופלות במסירות שלא תאומן. שתיהן נשארו בביתן, על פי בקשתן, עד יום מותן. אף מוסד או בית אבות לא עלו על הפרק. שתיהן טופלו על ידי בני המשפחה ומטפל סיעודי צמוד. למזלה של משפחתי, היתה לנו האפשרות לעשות את כל זה גם מבחינה כלכלית. יגאל סרנה כתב לפני חודש בידיעות אחרונות טקסט בלתי נשכח על מות אמו, המספר מה קורה למי שאין לו כסף ויכולת לעשות זאת. אם הייתי שר החינוך שי פירון, הייתי מחייבת כל תלמיד לקרוא אותו.
 
 
בדומה לתרבות המשפחתית הרוסית, שבה הסבתא מתגוררת עם המשפחה, גם רבים מהיהודים האורוגוואים שומרים על ההורים המבוגרים בתוך הבית, עד יום מותם. לקח לי הרבה שנים להבין, שהתפיסה הזו שונה מאוד מזו הנהוגה אצל רוב המשפחות סביבי. בישראל מקדשים את המוות רק כשהוא הירואי, כזה שמגיע במסגרת מלחמת "אין ברירה" על אדמת הארץ, ולא בסופה של דעיכה יומיומית ופשוטה, עם שיניים תותבות וחיתולים למבוגרים. 
 
 
ישראל אינה ארץ לזקנים. את הזקנים שלה החברה הישראלית מעדיפה בדרך כלל להחביא: בבתי אבות, במוסדות, בדיורים מוגנים. אם הם חלילה גוססים או סובלים, היא משליכה אותם מבתי חולים במהרה אל ההוספיסים, כדי שלא יתפסו מיטה, כמו שהשליכו מאיכילוב את סבתי המתעוותת בכאבי מוות, יומיים לפני שנפטרה. במקום להרים אותם על כפיים, להתבשם בחוכמתם, להתענג על זקני השבט שלנו – אנחנו מתביישים בזקנינו ופוחדים מהם. כאן, בארץ חמדת אבות, אתה יכול להיות זקן רק אם קוראים לך שמעון פרס – מלא חיים, מנותח פלסטית, נטול כל סממני מוות מתקרב.
 
 
60 פעם ביום, בממוצע, נהגה סבתי המנוחה לטלפן לאמי ולדוד שלי, בנפרד. לפעמים אי אפשר היה לדבר בבית הוריי מרוב צלצולי הטלפונים. לא פעם, בגלל מחלתה, צעקה, בכתה, התעקשה והאשימה. ואף על פי כן, מעולם לא שמעתי את אמי ודודי מרימים עליה קול, מדברים בחוסר סבלנות או גוערים בה. שניהם סירבו לנסוע לחו"ל לתקופות ארוכות כדי לא להתרחק ממנה, והיא הייתה הכוכבת של כל האירועים המשפחתיים וארוחות השישי, במהלכם התעקשה לזלול בתאווה למרות בריאותה הרופפת, לשיר בקול רם ולנאום נאומים מצחיקים ומלאי הומור עצמי. המרוויחים הגדולים מכל זה היינו אנחנו. תמיד.
 
 
אני נפרדת מאבא שלי בחיבוק ארוך, נדיב ודובי, מהסוג שרק הוא יודע להעניק, ומוודאת שלא שכח כלום, כי הוא תמיד שוכח משהו. בדרך חזרה לתל אביב נכבה לו הסלולארי והוא מאבד אותו בתוך הרכב. תקרית טיפשית, של מכשיר דק מדי ושחור מדי, על רצפת רכב כהה מדי. הוא מתקשר אליי מהבית, מקלל בעצבים. רק הוא מסוגל להתרגז ככה בגלל מכשיר סלולארי דפוק. אני מכריחה אותו לעזוב את הכול ולחפש שוב בבוקר. ובאמת, למחרת הוא מעיר אותי, רגוע ושמח כמו ילד. "מצאתי את המנוול", הוא מכריז, "הוא הסתתר בין הכיסא לחגורת הבטיחות. איזה מזל שדיברנו ושהרגעת אותי". כן, אני עונה, זה התפקיד שלי.
 
יום רביעי, 07 אוגוסט 2013 // 8 תגובות
איריס אליה כהן, יום שלישי, 06 אוגוסט 2013, 19:00
מרגש כל כך
חגית יערי, יום שלישי, 06 אוגוסט 2013, 19:25
כתיבה משובחת ומרגשת.גרמת לי לצלצל לסבתא שלי.
אולגה, יום שלישי, 06 אוגוסט 2013, 23:32
מצחיק מאוד ומרגש מאוד. לא הזדהתי עם הכל הפעם, אבל זה בכלל לא שינה את ההנאה שלי מכתיבתך וסיפורך. תודה רבה
כרמלה כ. שלומי, יום שלישי, 06 אוגוסט 2013, 23:39
כתבת באהבה וכאב את הנושא הרגיש הזה. באמת לא ארץ לזקנים אבל לא רק מהסיבות שציינת. מעטים עד מעטים מאוד הקשישים שזוכים לליווי צמוד של בני משפחותיהם, ולא, אני לא מתכוונת למטפל בבית, ביקור שבועי, ארוחת שבת וטלפון פעמיים ביום, אם כי יש רבים שלא זוכים אפילו לזה. אני רוצה לחלוק מנסיוני עם הורי ולומר שמי שיש לו יכולת כלכלית לעבור לדיון מוגן ולא עושה זאת דן את עצמו לדעיכה בין ארבעה קירות ומטפל שמדבר עברית רצוצה. קשה לי להבין אנשים שמעדיפים את הבדידות החונקת הזאת על פני חברת אנשים. דיור מוגן עושה את העבודה בנושא הכי כאוב בזיקנה והוא הבדידות. לחיות בין אנשים זו מתנה ומי שחושב שלמות בבית זו מתנה לאדם הזקן פשוט טועה (אלא אם מדובר במקום סיעודי שאז זה שונה לחלוטין. תודה על פוסט מעשיר. את כותבת נפלא.
לירז, יום שלישי, 13 אוגוסט 2013, 16:09
כמה שהתרגשתי... פוסט חזק ביותר! אין דבר יותר מעציב מלראות את ההורים נובלים לפנינו. פעם הם היו החזקים, פעם הם ידעו הכל... ארבעת הסבתות שלי כבר לא איתי (כן, ארבע מופלאות), אך ראיתי את רחשי הכבוד שילדיהם העניקו להם בשנים האחרונות. אני בטוחה שאמשיך את המסורת הרוסית שהתחנכתי בה וגם לאימא שלי תהיה ספה משלה בסלון שתגיע העת... אליעני, את מרגשת אותי כל פעם מחדש, כל פעם אני מוצאת את עצמי בוכה, צוחקת, מבינה ומתחברת כל כך למשפטים השזורים ברגישות ובחוכמה. כיף לקרוא אותך.
מוש, יום ראשון, 22 ספטמבר 2013, 19:13
גם אני התקשרתי לסבתי... בזמן האחרון היא כועסת על מיעוט הביקורים שלי. האמת שאת חייבת לכתוב גם על שמירת הקשר עם הסבתא שנמצאת רחוק. איך זה לחיות בארץ, את מרבית/כל החיים, עם סבא/סבתא באורוגואי הרחוקה. ועדיין להרגיש כל כך קרוב אליהם כפי שאף אחד לא יכול להבין.
מוש, יום ראשון, 22 ספטמבר 2013, 19:13
גם אני התקשרתי לסבתי... בזמן האחרון היא כועסת על מיעוט הביקורים שלי. האמת שאת חייבת לכתוב גם על שמירת הקשר עם הסבתא שנמצאת רחוק. איך זה לחיות בארץ, את מרבית/כל החיים, עם סבא/סבתא באורוגואי הרחוקה. ועדיין להרגיש כל כך קרוב אליהם כפי שאף אחד לא יכול להבין.
DUSIA, יום שלישי, 08 אפריל 2014, 08:34
אליאן שלום,עוקבת אחרייך בגאוה--את עושה דרך מדהימה! אמי ,סבתא ילדי ורב סבתא של נכדיי נפטרה ביום שבת,ה15.3.2014. אשה ואגדה,ניצולת שואה ,שמש שכל עולמינו סב סביבה,מגנט אשר משך אליה רבבות מעריצים ואוהבים. לא תכננו שהיא תלך,לא העלינו על הדעת שיום אחד היא לא תענה לטלפון ,תתקשר או לא תפתח את הדלת עם מילות "רגע,רגע". היא הבטיחה לנו לחיות עוד שנה (עד אוגוסט ) כי אז עידו ,בני ,מסיים את לימודיו בפונטנבלו,צרפת. הסרטן הערמומי ורב עוצמה הכריע אותה ,ואנחנו לא הינו מוכנים. היא היתה בבית אך נפטרה בבית חולים. היינו איתה ברגעיה האחרונים בהם היא אמרה לי ולאחותי בנפרד :"אני כל כך אוהבת אותך!" הכאב ,הצער,האובדן,הVOID עוד לא מסתדרים. משתתפת בצערך, המשיכי לכתוב דוסיה