יום חמישי, 23 ינואר 2014

בסוף המדבר יש ים

 
(או: איך החלטתי לעזוב את מצפה רמון ולעבור לגבעת אולגה. חלק ראשון)
 
כשיצאתי לעשן סיגריה בחוץ, ברוח הקפואה של נמל יפו, הבטתי בהם מבעד לויטרינה של המסעדה: חבורה צוהלת ושמחה, מחובקת ומחוייכת, רעשנית לפחות כמו להקת מעריצות של "וואן דיירקשן" שנקלעה לחלל עם אקוסטיקה גרועה במיוחד. אבי ואמי, אוטוטו נושקים לשבעים; הוא שולח יד חמדנית אל הקינוח והיא מפליקה לו, הוא מתמרמר ומתקומם, והיא נכנעת ומתרצה, כי בכל זאת, יומולדת 68 ומותר לו. לידם ישוב אחי, כתפיו רחבות כיבשת אפריקה, יציבות וחזקות לשאת את כל מי שיבקש, לוגם אספרסו חזק ומרוכז לקראת הנסיעה חזרה הביתה, כדי שיאזן מעט את כוס היין שלגם קודם. מולו יושבת גיסתי, מלאת אמביציה, זרועותיה מקיפות את אחייניתי הקטנה וכתומת השיער, משדלות אותה לאכול משהו מלבד צ'יפס. בצד, בקצה השולחן, נוזל על הכיסא כמו עציץ שלא הושקה כבר זמן רב מדי, אחייני הבכור, היפה להדהים, שכבר גבוה ממני בלפחות שבעה סנטימטרים, מסתמס בוואסטפ עם החברה שלו ומתאם את היציאה למסיבה שאחרי. ובצד, רעשני יותר מכולם, האחיין האמצעי, ג'ינג'י ציני ומצחיק, שמחסל את השאריות מהצלחות של כולם בטענה שהוא "עדיין גדל".
 
המלצרית בדיוק מגיעה עם קינוח נוסף בהפתעה, שלושה זיקוקים נעוצים בתוכו. הם מסמנים לי בתנועות נמרצות להיכנס, ואני מסמנת בחזרה שעוד שנייה. האחיינית הקטנה מוחאת כפיים בהתרגשות, ומבעד לדלת שנפתחת אני שומעת אותם שרים בקול רם "יומולדת שמח". אני צריכה להיות בפנים, אני יודעת, ובכל זאת משהו בתוכי מבקש עוד כמה שניות. כשאכנס פנימה אספר להם, אני מחליטה. זה הרגע. 
 
נתחיל מהסוף: ב-1 בפברואר, 4 שנים בדיוק אחרי שנחתתי במצפה רמון - רצה הגורל והתאריך הוא סימבולי במיוחד במקרה הזה - אעזוב אותה ואעבור לגור בגבעת אולגה. למה גבעת אולגה, למה לעזוב, למה עכשיו - יש הרבה סיבות והסברים, והם יפורטו מיד, אבל כבר עכשיו ברור לי דבר אחד: למרות שאני שלמה עם המהלך בכל לבי, ויודעת שהוא הדבר הטוב והנכון ביותר עבורי, משהו בי לא מצליח להתנער מן העצב. את מצפה רמון, אומר לכם כבר עכשיו, לא עוזבים בשמחה. לא אני, בכל מקרה. את מצפה עוזבים בעצב, עם לב אחוז בצבת של געגועים-עוד-בטרם-לכתך, ועם תקווה עזה לחזור בקרוב. אני עוזבת, ולבי שבור.
 
*************
 
זה לא הולך להיות שיר קינה מר נפש ולב. רחוק מזה. גם שמחה יש כאן, ולב מתרונן לקראת התחלה חדשה, שמחכה לי בבית עץ יפהפה, על הים, עם גינה, וכחול מכל חלון. כי אם אני כבר עוזבת את המדבר שלי, אז לפחות לפצות את עצמי במה שהכי חסר לי כאן בשנים האלו - מים. ים. מקור חיים גועש ורוחש.
 
במבט לאחור, מדהים לראות באיזה מהירות הכול קרה. בדיוק כמו עם ההחלטה לעבור למצפה, כך עם ההחלטה לזוז ממנה: מהירה, עניינית, חותכת. מחפשת מקום חדש, מוצאת דירה, חותמת חוזה, מודיעה לכל הצדדים, והעניין סופי. לא נמרחת, לא מהססת. לא פוחדת יותר להודות, קודם כל בפני עצמי, שהשלב הזה מיצה את עצמו ושהגיע הזמן לשלב הבא.
 
כבר שנה שאני מתנדנדת בתוכי, מסרבת להודות, אבל יודעת שזה מתקרב. לאט לאט, הסיבות הציגו את עצמן בפניי, עד שלא יכולתי להתעלם מהן יותר. וכמו תמיד, זה הבשיל כמעט מבלי שהרגשתי, ובבת אחת הפך למעשה. 
 
זה התחיל משכר הדירה, האמת. בארבע השנים האחרונות, הוא קפץ כאן בעשרות אחוזים. כשהגעתי לכאן, השכרתי את הבית היפה שלי ב-1500 שקלים לחודש. למי שמתגורר במרכז, בפרט לתל אביביים אני מניחה, זה נשמע כמו סכום דמיוני, מתנה משמיים אפילו, אבל למצפאים זה נחשב יקר. בתי הקרקע בשכונה החדשה הושכרו אז ב-1200 שקלים, 1300 גג. היום, לעומת זאת, הם מושכרים בלא פחות מ-2500 שקלים, וחלקם הגדול כבר נושק ל-3000 שקלים. זוהי עלייה מופרעת של 100 אחוז בארבע שנים. זה קורה כי פשוט אין בתים במצפה. לא התקיימה כאן בנייה חדשה במשך שנים, למרות שתושבים חדשים לא מפסיקים להגיע. זה אומר שהבתים שכן מתפנים – נחטפים, ולרוב זה קורה מפה לאוזן, מחבר לחבר. כן, מדובר בחדשות טובות. מצפה גדלה, משגשגת. מלון "בראשית", "מקאן ואלי" ועסקים נוספים תורמים לכך רבות. אבל גם שכר הדירה עולה בהתאם. אלה חוקי השוק, אני מניחה, רק שאם כבר לשלם 3000 שקל, עם כל אהבתי העצומה למדבר, לא בטוח שמשתלם לי לעשות את זה במצפה.
 
זה המשיך עם הפרנסה. מאז שעברתי לגור כאן, התרחשו כל מיני דברים דרמטיים, יותר ופחות. ראשית, נגמר לי המקצוע. כלומר, הייתי עיתונאית כ-15 שנים ב"מעריב", ומאז כבר אין "מעריב", אלא צל חיוור של "מקוראשון" הנושא את שם המותג "מעריב", מתעמר בעובדיו ובמפוטריו עם פיצוייהם ומבייש את השם שהוא נושא. גם כמעט שכבר אין עיתונאים. זו קביעה גורפת, כמובן, ויש פה ושם איים נהדרים ונכחדים, אבל העיתונות, כפי שהכרנו אותה, מתה, ואני עצמי נפרדתי ממנה כבר מזמן.
 
אז מצאתי את עצמי, בארבע השנים האלו, בתהליך של חיפוש מתמיד. כתבתי וערכתי בשלל פורמטים: תוכן שיווקי, אתרי אינטרנט, כתבות מסחריות. כל עבודה שאפשר לעשות על מחשב, מהפריפריה, בשלט רחוק. ולא רק: גם לימדתי בבית הספר של מצפה, יצרתי הצגות סיום בבתי ספר בדרום, הדרכתי בני נוער בסיכון בבאר שבע ובירוחם, עבדתי במשרד הפרסום "מקאן ואלי", עבדתי בעמותה חינוכית, יצרתי עיתון נוער. למעשה, אם תזרקו אבן במדבר, סביר להניח שעבדתי באיזור. 
 
חשוב שתבינו: זה לא שאין עבודה במצפה רמון. יש ויש. מי שרוצה לעבוד – ימצא, וגם יתפרנס בכבוד. אבל האפשרויות מצומצמות מאוד, וגם התשלום – תמיד – נמוך משמעותית מאשר במרכז. על אותה עבודה שתעשה בתל אביב, תקבל כאן משכורת שנמוכה ב-30 אחוז ואף יותר. למה? אין לי מושג. כנראה שזה קטע של הפריפריה. הסכם לא כתוב, מרגיז למדי, לפיו מותר לשלם לך פחות. ההוצאות, לעומת זאת, דווקא הולכות ועולות, וזה משאיר את כל החברים שלי כאן – כולם, ללא יוצא מן הכלל – במצב של הישרדות. כולם שורדים, על השקל. אף אחד לא חי ברווחה כלכלית. מגרדים את סוף החודש, מחזיקים את האף מעל המים. מתענגים על איכות החיים של המדבר, אבל מחשבים כל שקל. יש בזה משהו מתיש, מעייף, סוחט. 
 
לקח לי זמן להודות בפני עצמי, ללא מבוכה, ללא התנצלות, ללא הבושה הבוערת הזו, שמכלה אותי מבפנים כבר שנים, שאני יצור ייחודי. אדם כותב. אמן. אינני יכולה – והלוואי שיכולתי – לעבוד בכל עבודה. אני פשוט חסרת תועלת. לא יודעת למלצר, לא יודעת לנקות, לא מחזיקה מעמד בכל משרה, ולא פחות חשוב - מתקרבת לגיל 40. אני יודעת לכתוב, נקודה. יודעת גם ללמד, מתברר, ועושה את זה לא רע. ובכך, פחות או יותר, מסתכמים כישוריי. זה לא מעט, אבל גם לא המון, ובמצפה רמון, מסתבר, אין כרגע הערכה, פתיחות ורצון לתגמל על הכישורים האומנותיים האלה. אולי בעוד שלוש שנים זה ישתנה, ואפשר יהיה לראות את פירות העבודה הקשה שרוני מרום, ראש המועצה החדש והמעולה, שנבחר לפני מספר חודשים ומשקיע את כל נשמתו בשיקום היישוב, ולהנות מהם. אלוהים יודע שהיישוב זקוק לכך כאוויר לנשימה, אחרי שנים רבות של הזנחה ושחיתות. אולי אז אוכל גם לחזור לכאן ולמצוא את מקומי. הבעיה היא, שאין לי את השנים האלו לתת לו. עליי להתפרנס עכשיו, לחיות את חיי - עכשיו. 
 
וישנן עוד סיבות: למשל, הרצון להיות קרובה להוריי, בעשור השמיני של חייהם; המרחק הגדול שמזנב בי, ולא רק בגלל הגעגועים, אלא גם בגלל הקושי להוציא לפועל תוכניות שחשובות לי ושמאוד קשה לבצע בשלט רחוק. אבל יודעים מה? עזבו הכול. את הפרנסה, את ההורים, את שכר הדירה. הקושי המשמעותי מכולם הוא התחושה העמוקה, שנפלה עליי איזו תרדמה מדברית, שאינני מצליחה בשום אופן להתנער ממנה. 
זה עניין מורכב, התרדמה המדברית. קשה להסביר אותה למי שלא חי כאן, ומצד שני - גם קשה לזהות, כשהיא נופלת עלייך. ואוהו, היא בהחלט נופלת עלייך, ובערמומיות גדולה, כמו שמיכת קשמיר דקיקה וקלילה, שבין קפליה מפוזרת אבקת אופיום. בשנה הראשונה שלי כאן, מוטרפת מהקצב הפסיכי של העיר, הייתי זקוקה לה, לתרדמה המענגת הזו, שתאט אותי מעט, תפיס את נשימתי המהירה, המתגעשת. 
 
אבל ככל שנקפו הימים, והקצב המדברי נסך בי שלווה ונועם, היא החלה להתפשט בי, התרדמה, ולחלחל עמוק מדי, מביאה עמה איזו פאסיביות, רפיון נצחי ומבלבל, חלקו נעים וחלקו מנוון, בדומה לערפול השורה עלייך אחרי שתיית כמה כוסות יין. אינני יודעת אם לקרוא לזה עצלות. עבדתי כאן בלי הפסקה, וקידמתי המון תחומים בחיי. אבל הקצב הזה, האיטי והנינוח, כשל פסיעותיו של גמל, הוא הרדים אותי גם מבפנים. משהו אצלי זז לאט מדי. לא הצלחתי להתחבר מחדש לאיזה קצב פנימי חיוני, פועם. משהו בדרייב, באמביציה, ביכולת לירות לכמה כיוונים במקביל, דעך. לא הצלחתי לקדם את עצמי כאן מספיק, גם בגלל התרדמה הזו. כמובן – גם בגלל תהליכים אישיים פנימיים שלי, הלוא אי אפשר להאשים את המדבר בהכול, אבל כן, יש למדבר את התנומה המתעתעת שלו. שאלו כל מדבריסט וותיק. הוא יספר לכם.
 
לא כולם ככה כאן. מי שחייב להיות בתנועה, לייצר, להתקדם, להתפתח – התרדמה המדברית לא תכבה אותו. אבל מי שמגיב לסביבתו בחריפות, כמוני, יימצא את עצמו שוקע יותר מדי עמוק בחול. ובכלל, קשה לצמוח במדבר. לא בלתי אפשרי, זה נכון, אבל מאוד קשה. לא צומחים כאן. מתרפאים. עורכים חשבון נפש. נחים. יוצרים. אבל לצמוח – את זה כנראה צריך לעשות במקום אחר. בדרך כלל ליד מים, באדמה פוריה.
 
 
*******
כשאני סוף סוף נכנסת פנימה, לתוך המסעדה, ומספרת להם – כולם צועקים בשמחה כאילו בישרתי הרגע שאני בהריון עם שלישייה. הם מתנפלים עליי בנשיקות וחיבוקים, ממטירים שאלות, ומודיעים ש"הגיע הזמן". אבל השמחה שלהם, אומנם נעימה כשלעצמה, מעלה דמעות בעיניי. משהו בה כמעט מעליב אותי, אולי כי היא חושפת עד כמה קיוו, כל השנים האלה, שאפסיק כבר עם ה"שטויות האלה של מצפה", כאילו המגורים כאן היו איזו משובת נעורים מאוחרת, איזו גחמה. 
 
אבל המקום הזה הציל אותי, אני רוצה לצעוק, אין לי מושג אם הייתי כאן בכלל בלעדיו, אם הייתי נשארת שפויה. זה אולי נשמע לכם כמו משפט מוגזם, מנופח, אבל זו האמת. מעולם לא הייתי מאושרת כמו שהייתי במצפה. כשהגעתי לכאן הייתי אדם מפורק, עייף ואבוד. אני עוזבת אותה כאדם שמח יותר, שלם יותר, גדושה ומלאה לקראת החיים. ובעצם, זו בדיוק הסיבה שאני עוזבת. 
 
הגיעה שעתי לממש. דגרתי על הביצים שלי מספיק זמן, ליקקתי את פצעיי, נברתי, חקרתי, למדתי, תכננתי, נחתי ופענחתי. כעת, עליי לחיות ולפעול. אני עוזבת את מצפה בלב שבור, אבל גם עם תסריט מלא לפיצ'ר, זוגיות חדשה ומרגשת, קבוצת חברים מופלאה ממש ואהבת אמת, למקום הכי יפה בארץ, על כל קללותיו ובעיותיו. כאן, בעיר המקלט יחידת הסגולה הזו, הנשמה שלי ניצלה. זה אולי לא ישמח את ההורים שלי, אבל אין לי ספק שאשוב לכאן. 
 
ואתם, מצפאים אהובים שלי, משוגעים וטובים, חמים וכועסים, תככנים ומחבקים, תודה לכם. שהייתם כאן, שחיבקתם אותי. שעזרתם, והצחקתם, ותמכתם, והרגזתם, והייתם אתם. אני מפצירה בכם, בכל פה: שמרו בבקשה על המדבר הזה. על המכתש השגיב, על היעלים העצלים, על הפנינה המבהיקה הזו, המתכלה, הנדירה, שהופקדה בידיכם. שמרו עליה למענכם, קודם כל, אבל גם למען מי שעוד יזדקק לה, כדי להציל את נפשו, כמוני. נתראה כשנתראה.
 
 
החלק השני יפורסם לאחר המעבר ובו יוסבר למה גבעת אולגה, איזו נדוניה מפתיעה אני לוקחת איתי ממצפה, ומה יעלה בגורלו של הבלוג 
 
 
יום חמישי, 23 ינואר 2014 // 23 תגובות
לירז, יום חמישי, 23 ינואר 2014, 10:10
איזו הפתעה.... מעבר קל ומרגש שיהיה לך. ממשיכה לעקוב (מה יהיה על הבלוג באמת..?)
אולגה, יום חמישי, 23 ינואר 2014, 10:40
תודה רבה-רבה! היה תענוג לקרוא, כרגיל ;-) , וכהרגלך ריגשת :-) אני מניחה כי הכתוב כאן ילווה אותי רבות, לפחות בתקופה הקרובה. מחכה להמשך, וחיבוק הצלחה בדרכך. הידיעה שאת כבר אוטוטו לא במצפה מעציבה...ועושה תחושה כאילו חלק ממצפה הולך איתך גם, הרגיש לי טוב לדעת שאת פה מעבר לפינה.
אפרת, יום חמישי, 23 ינואר 2014, 10:45
תכתבי לעיתים קרובות יותר, בבקשה. התרגשתי לקרוא, זה אפילו קצת עצוב כי את ״הנציגה שלנו במדבר״, זו שהעזה לעזוב את הכרך השוקק. מאחלת לך הצלחה בפרק החדש והמרגש וכל הכבוד על האומץ.
דויד פרץ, יום חמישי, 23 ינואר 2014, 10:47
הדבר הכי מעניין בפוסט הזה (מעבר לסיפור האישי והסוף המפתיע ) הוא האבחנה על תרדמת המדבר והדרך בה היא משתלטת על חייך. תרדמת המדבר היא ברכה וקללה בו זמנית, שכן היא מאיטה את קצב החיים כאן לעתים לשתיקה. מרתק לקרוא ובמידה אישית, למרות שלא נפגשנו אף פעם (חוץ מבהופעה של אהוד ומייקל צ'פמן במצפה, תכננתי לדבר איתך אבל לצערי לא יצא ) הבלוג שלך היה פינה מרתקת ברשת שהאירה את חיי הנגב ואם יש משהו שעצוב לי בתמהיל השמחה הכללית, זה שלא יהיו עוד אבחנות כשלך. דרך צלחה
דיצה, יום חמישי, 23 ינואר 2014, 11:18
בהצלחה!!!
סוקי, יום חמישי, 23 ינואר 2014, 15:27
מצפאים מצפים לדברים שרואים משם. אנא שגרי גלויה. אוהבים, הנשארים
ריקי כהן, יום חמישי, 23 ינואר 2014, 17:50
אליען, כתיבה יפה כדרכך, יודעת דרכך עם מילים. היה לי ברור שיגיע יום ובכל זאת קינאתי בך לא מעט רגעים, כי כל משוררת צריכה מדבר. בהצלחה, שמחה מאוד על הדברים החדשים שלך.
מושיקו, יום חמישי, 23 ינואר 2014, 20:59
נגעת בנימי נפשי (מודה, גם דימעה בזווית העין). צריך זמן לעכל את כל מה שכתבת. את אמיצה , מעניינת ובעלת כנות כובשת וכישרון כתיבה ייחודי ביותר. תודה.
ח ל י, יום שישי, 24 ינואר 2014, 16:32
וואוו, מפתיעה כהרגלך, וכותבת נפלא , כהרגלך. בהצלחה מותק, מה שלא יהיה
anima, שבת, 25 ינואר 2014, 08:56
fכהרגלך, כתיבה זכה, כנה, מהלב אל הלב. לאן שתלכי תמיד קחי אותך איתך. ובאשר תלכי נלך בעקבותיך. בהצלחה רבה.
אורן, שבת, 25 ינואר 2014, 11:37
מקסים, מרתק, מורכב ופשוט להדהים. תודה!
יוסי שנהב, שבת, 25 ינואר 2014, 13:47
עשיתי אותו המסלול (כמעט)-מים המלח לירושלים.הכל עולה שוב אחרי שקראתי. איזו דרך... בהצלחה
אלה, שבת, 25 ינואר 2014, 23:16
יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה, צהוב להם מידי, שקט שאפשר להשתגע. יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה. אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים מדברים בלילות. אך יש אנשים שנדבקים לשקט הזה, ואינם יכולים לשוב ולהפרד ממנו. אלה, נשארים כאן. חיים גורי את בטח מכירה. ואת צודקת ואמרת הכל נכון. רק תדעי, שאם יום אחד תחפשי את השביל חזרה, תגלי שמצפה אינה משתנה, וזה- אמרת כבר, גם סגולה וגם מחלה... השינויים כאן מורגשים רק בסקאלה של זמן מדבר וכל תהפוכות הנפש שלנו, ההחלטות, האהבות, התזוזות בזמן ובמקום- הן רק נקודות קטנות, בלתי נראות על רקע הטריאס, היורה, הקרטיקון, הקנומן, הטורון, הסנון...
דורון, שבת, 25 ינואר 2014, 23:41
1. שיהיה בהצלחה, ובעיקר שתצליחי בזוגיות החדשה - כי זו הרי הסיבה שעברת דירה 2. שתפסיקי לעשן ומייד. אחרות שאני מכיר הצליחו לאחר שנים רבות - וגם את יכולה להצליח. כל טוב
צחי, יום ראשון, 26 ינואר 2014, 18:06
בהצלחה אליען!!!
רפאל, יום שלישי, 28 ינואר 2014, 15:48
חבל שמצאתי את הבלוג רק עכשיו. בא לי לעוף מפה ועשית לי מחשבות שאולי יש מקומות במדינה שיכולים לעורר בי נחת ושמחה, אולי לא צריך להיעלם להרים באפריקה.
מיקה, יום שלישי, 28 ינואר 2014, 22:38
אליען! כתיבתך המאירה מעלה בי חיוך כל פעם, תודה!
מנחם, יום רביעי, 29 ינואר 2014, 14:08
ווואו... כבר מזמן לא קראתי טקסט בנשימה עצורה, ברצף, וארשה לעצמי להשתפך, בעונג, כפי שקראתי את המאמר הזה שלך. וזה לא ענין של מה בכך עם הפרעת הקשב שלי בעיקר בקריאת טקסטים/מאמרים וכד'. כמי שגר תקופה מסוימת במדבר, באילת, אני בהחלט מזהה מצבים מוכרים ותחושות דומות. הכנסתי אותך לרשימת המועדפים כמובן...ומתכוון להמשיך לעקוב, אליען.
צביקה, יום רביעי, 29 ינואר 2014, 17:17
שיהיה המון הצלחה, נהניתי מאוד לקרוא את רישומייך, תקחי את מה שהמדבר נסך בך למקום טוב יותר בחייך. את יכולה לעזוב את המדבר, אבל אין הרבה סיכוי שהוא יעזוב אותך.
יובל אברמוביץ', שבת, 01 פברואר 2014, 12:13
עונג שבת. נבוא לבקר אותך גם באולגה :)
ניצן, יום ראשון, 02 פברואר 2014, 04:43
אליען... קראתי אותך לפני עשור בערך, ברייטינג. איזה כייף לגלות אותך כאן. משהו משהו!!! מעוררת השראה אמיתית. 3> ניצן
תמי, שבת, 08 פברואר 2014, 22:16
ב ה צ ל ח ה! ואת כותבת נפלא.
עידית, יום שני, 17 פברואר 2014, 22:58
אליען יקרה, בדמעות של התרגשות וצביטה בלב קראתי על הפרידה שלך ממצפה רמון בואך..לגבעה של אולגה ...גם אני..אנחנו ..כמוך חיינו במיצפה כמה שנים ועזבנו אחרי שהשארנו בה חדרים רבים מליבנו..וגרים בשנים האחרונות באולגה..תוך כדי קריאה מצאתי נקודות חיבור נוגעות בדברייך שהציפו גל עמוק של געגוע לאותו מקום קסום בלתי נישכח מעורר השראה שהצמיח.. העצים.. חיבר ..החסיר ..מילא..רוקן..וחוזר חלילה...ואולי נפגש עם רדת יום כזה או אחר לחופו של ים..לחבר חוטים ממדבר עד ים..ברוכה הבאה