כשהחתולה חירבנה על הרצפה בפעם החמישית, משהו בי נשבר סופית. הצחנה הריצה אותי לאמבטיה, ותפסתי אותה בזמן אמת. היא כרעה שם, שמנה ומבולבלת, ממש מתחת לארגז הצרכים החדש והמפונפן שקניתי לה, ועשתה את צרכיה ביבבה. התיישבתי על האסלה והתחלתי לבכות ביחד איתה.
הנחיתה בגבעת אולגה הייתה איומה, תודה ששאלתם. בשבוע הראשון הייתי בעיקר מאובנת מהלם ומעייפות. בשבוע השני הכל התקלקל: המדיח, הברז במטבח, המחשב, הממיר של הוט. המקלחון דלף, מהחלון בסלון חדרו מים ומהביוב עלתה צחנה בלתי אפשרית. אף אחד מהרהיטים לא מצא את מקומו: שולחן העבודה התגלה כגדול מדי, ארון הבגדים התפרק כמו מגדל קלפים רעוע ואת הכוורת נאלצנו בכלל לנסר לשניים. עד לפני כמה ימים, כשהרכבנו את הספרייה, סתמו שמונה ארגזי ספרים את המסדרון, ועוד חמישה בחדר השינה. ספרתי, כי הכלב העיוור שלי כל הזמן התנגש בהם.
זה כל פעם מדהים אותי מחדש, הזכרון הקצר והטיפש שלי. איך הוא מסוגל פשוט לעשות דיליט כלל מערכתי, בשיא הקלילות, כמעט לכל חווייה, ברגע שהיא מסתיימת. עכשיו מתברר לי, בשיא הצלילות, שאני פשוט שכחתי. שכחתי כמה זה מתיש ומרגיז ובלתי נסבל לעבור דירה. כמה זה תולש אותך משורשייך, באופן המהותי ביותר. כל כך שכחתי, שריכזתי את כל כוחותיי הנפשיים בלעזוב את מצפה רמון, ובכלל לא הכנתי את עצמי לנחיתה בגבעת אולגה.
אולי בגלל זה, אולגה לא פרשה אליי את זרועותיה לרווחה. ואולי זה בגלל שהיא לא יכולה, כי צפוף כאן יותר. לא עוד מרחבי מדבר פרושים, שלווה ורוגע. ברוכים הבאים לממלכת הקומבינה של אולגה, ממלכה המורכבת מדירות מחולקות, קירות גבס ובתים בלתי אפשריים, שכולם בנויים באופן לא חוקי כמובן. השכונה הזו היא למעשה גיבוב לא הגיוני של קירות וגגות רעפים ומרפסות עץ וטיח, כולם מטפסים אחד על השני, נדחקים ומצטופפים. כן, חזרתי אל העיר. אומנם חדרה ולא תל אביב, ובכל זאת עיר. מפוייחת, מוזנחת, כעוסה ומתנשפת.
ובכל זאת בחרתי באולגה, דווקא בגלל שמצאה חן בעיניי אווירת הצ'כונה כאן, התחושה שכולם מעורבבים עם כולם: בבית אחד משפחה אתיופית עם שישה ילדים, בבית אחר זוג היפים בני 25 שמנהלים גן אנתרופוסופי, בבית שלישי איש צבא בפנסיה שהתחתן עם אהובת נעוריו, בבית רביעי משפחה קווקזית עם תאומים. בשבת הכול סגור, וכולם צועדים בנינוחות לבית הכנסת. בקיץ קרחנה של קריוקי ורכבי באגי, שאיתם יורדים לחוף. והחוף, החוף. בתולי ונקי ומנוקד בלגונות יפהפיות, ממש על סיפה של שמורת נחל אלכסנדר, שמתחבאת בין כל הבתים והבניינים והשכונות והמכוניות. אי נדיר של יופי מתכלה ושליו, באמצע הטירוף.
אחרי כל כך הרבה שנים של מדבר, רציתי ים, ורציתי אותו קרוב. אז הנה, עכשיו הוא כאן, מתחת לאפי, מרחק חמישה צעדים בדיוק. וממש כמוני, כולם כאן נוהים אליו. מבוגרים וילדים, כלבים וחתולים. ומתברר שגם טווסים. ביום שעברתי לכאן, בזמן שהמובילים פרקו את הרהיטים, הופיע על השביל, משום מקום, טווס. הוא פרש את כנפיו בשחצנות, מציג אותן לראווה, כמברך לשלום. עמדנו כולנו, המובילים, ההורים שלי ואני, והתבוננו בו מהופנטים. שלפתי את הסלולארי כדי לצלם, אבל הוא ברח, ואני אחריו.
המעקב אחריו הוביל אותי למבנה ענק, שנראה כאילו נלקח מסט הצילומים של "המתים המהלכים": פסלי נשרים מאבן, גזעי עצים מגולפים, פוחלצים קריפיים, עליית גג עקומה. הטווס נעלם פנימה במהירות, ומשם דילג לחצר של בית אחר, ברחוב מקביל. ניסיתי ללוות את נתיב ההליכה שלו, והגעתי לבית עוד יותר מוזר, שנראה כמו מצודה מבוצרת: עשרות מצלמות, חלונות מזכוכית משוריינת, שער ברזל חשמלי. "אולי זה בית הקיץ של דומראני", אמר אביטל, שליווה אותי במצוד, ומשך בכתפיו. אלוהים, איזו שכונה משונה.
את אביטל הכרתי בשבוע שבו חתמתי חוזה על הדירה באולגה. הוא – כן, זה גבר - גר במצפה רמון. ארבע שנים אנחנו מכירים, מקשקשים מדי פעם על צמחים ועל החיים, אבל משום מה הוא בחר להתחיל איתי דווקא בשבוע שבו החלטתי לעזוב את מצפה. "עכשיו באים?", אמרתי לו בדייט הראשון שלנו. הוא ניסה לענות משהו שנון, אבל היה עסוק מדי בלהקיא בשירותים שלי את הערק ששתה. היה דייט פנטסטי ומאז אנחנו ביחד, כבר ארבעה חודשים. אני קוראת לו היצור, בגלל שבתחילת יחסינו, התערבנו מי מאיתנו יצור יותר משונה – הוא או אני. שאלנו עשרה מבין מכרינו המצפאים המשותפים. התוצאה היתה תיקו.
"אז אולי תישארי במצפה?" אמרה תמי, חודש אחרי שהכרנו, כשהיה ברור שזה לא סתם עוד סטוץ שלא הולך לשום מקום, ואני משכתי בכתפיי ושתקתי. ההחלטה לעזוב את מצפה רמון נבעה מסיבות קונקרטיות, שלא השתנו: הקושי למצוא פרנסה, להגשים את עצמי, התרדמה שנפלה עליי. כל זה לא ישתנה רק כי מצאתי בן זוג. אם כבר, להפך. זה רק עשוי להכביד על הזוגיות הזו, והיא בכלל עוד לא התחילה. "אני חייבת לעזוב", עניתי לה בשקט.
"אז מה נעשה?" הוא שאל. ואני הסברתי שאנחנו לא הזוג הראשון שנפגש בסופי שבוע, ושרוב הזוגות גם ככה נפגשים כמו שצריך רק בשישבת, ושזה אפילו לא חו"ל, כולה שני יישובים בישראל, וזה רק לשלב הזה, ונראה מה יהיה בהמשך. אבל למרות שנשמעתי נורא נונשלנטית, ידעתי שזה לא דבר פשוט, לעבור ללונג דיסטנס חודשיים בלבד אחרי שהכרנו, ובעיקר התפללתי חזק שהוא יסכים.
מזל שהוא הסכים, כי ספק אם בלעדיו הייתי מצליחה להעמיד את הדירה הזו על הרגליים. אלוהים יודע מה חשבתי כשששכרתי אותה. כלומר, לא חשבתי, זה מה שבטוח. כשראיתי את הדירה באולגה בפעם הראשונה, התאהבתי בה לגמרי. אם תשאלו אותי היום למה, אין לי אלא להסביר את זה בטמטום זמני. נכון, זהו בית עץ פסטורלי להפליא, עם גינה מקסימה ומלאת פרגים וחרציות, והנוף הפנורמי של הים, הנשקף מהחלונות, מסחרר ביופיו. את זה איש לא ייקח ממנה.
זו כנראה גם הסיבה שלא הבחנתי בקירות הגבס הדולפים, במטבח הזעיר, בכניסה המטונפת והחשוכה ובכך שאין בכלל תריסים. בעל הבית הבטיח שהוא אוטוטו פותח דלת עם מדרגות פרטיות משלי, שיובילו היישר אל הגינה, אבל רק אחרי שעברתי, תפסתי שהדלת הזאת לא הולכת לקרות. לא טרחתי לעגן את ההבטחה הזו בחוזה. הוא נשמע איש כל כך נחמד ואמין. מצד שני, הוא גם אמר שהדירה הזו היא 60 מ"ר ובפועל, היא 45 מ"ר. בטיפשותי, מעולם לא טרחתי למדוד. באחד הבקרים התעוררתי וגיליתי שגם גינת הפרגים והחרציות נעלמה. מישהו כיסח אותה, "לכבוד פסח, שיהיה נקי", אמר בעל הבית, "ותוציאי גם את העץ לימון ששתלת, אני לא רוצה עץ לימון בחצר".
זה כל כך העליב אותי, בחיי. הרגשתי מרומה, מאוכזבת, דבילית. כאילו הדרום השכיח ממני את התחמנות של העיר, והפך אותי לתמימה עד כדי מבוכה, קלה לניצול, מעין הילבילית כסילה ונוחה לתמרון. ומי לא רוצה עץ לימון, רבאק? איזה מן בן אדם אתה, שעוקר מהאדמה עץ? "זה בית מעבר", אמרה אימא שלי מיד כשהגיעה, "אין לך מה להתרגז. ממילא לא תישארי פה הרבה זמן". למרות שמחיתי נחרצות, משהו בלבי אמר לי שהיא צודקת, כמו תמיד. רק שזה לא הרגיע אותי, להפך.
אני אדם של בית. בכל מהותי ויישותי. אוהבת את הבית, עובדת ממנו, מטפחת אותו, שונאת לצאת ממנו. ללא בית, שטוב לי בו, אין לי כלום. מאוד אהבתי את ביתי במצפה רמון. השקעתי בו את מיטב כספי ואת כל נשמתי, על אף שהוא היה שכור. והנה, רמאות שכזו. ובית, שהוא חצי עקום, ושאינני רגועה בו. ואיך אהיה? קירות הגבס הם כה קלים, שפורץ ממוצע אפילו לא צריך להתאמץ לשבור את מנעול הדלת, אלא פשוט יכול לבעוט בקיר בכיף ולהיכנס פנימה. כל תזוזה, כל רעד, מורגשים כאן בחוזקה. מישהו קופץ בפרדס חנה, אנחנו רועדים ביחד איתו. יש בזה משהו מערער. הלוא הדרישה הבסיסית שלך מבית היא שיגן עלייך.
אבל קשה מהכל היא ההתנתקות מהאדמה. לא תפסתי עד כמה זה היה משמעותי עבורי, לקום מדי בוקר, לפתוח דלת ולדרוך על אדמה. ולא פחות חשוב – לא תפסתי עד כמה אני לא מסוגלת לחזור אחורה. בימים הראשונים הרגשתי ממש כלואה. החיות, מצידן, השתגעו לחלוטין. החתולה החלה להסתובב סביב עצמה ולייבב. הכלב סתם נראה אומלל. הייתה להם גינה עצומה, ולפתע – כל הגבס הזה. מה חשבתי לעצמי, הרהרתי באחד מלילות הגשם של סוף החורף, כשגיליתי שכל הספה נרטבה בגלל דליפה מהחלון, מה פתאום גבעת אולגה, מה אני עושה פה.
את כל התסכול הזה פרקתי בניסיונות נואשים, בלתי פוסקים, להפוך את הבית למקום שיהיה לי בו נעים, למרות הכול. כך קרה שבחודש האחרון ביליתי שעות על גבי שעות בחנויות עיצוב וכלי בית, מוציאה מלא כסף, שאין לי, על מנורות ושמיכות ושרפרפים. משוכנעת שהפריט הזה – דווקא זה – הוא שיהפוך סוף סוף את הבית שלי לנווה הנעים והרגוע, שאני לא מצליחה למצוא בו. נוסעת לרשפון כדי לרפד כורסא, לכפר סבא כדי לקנות קערת וינטג', ומרגישה ריקה וחלולה כמו אגוז קוקוס מבוקע.
אפילו הצלחתי למצוא סוף סוף שטיח מגניב לאמבטיה, שיהיה מספיק קטן כדי להתאים לגודל הבעייתי של החדר, אבל גם מספיק גדול ומפנק. לא שמחתי על רכישתו. הרגשתי מרוצה ומסופקת לשתי דקות, ושכחתי ממנו. לכן חשבתי שהיה משהו מאוד סימבולי בכך שהחתולה חירבנה דווקא עליו. כאילו אמרה, "שום דבר לא יהפוך את הדירה הזו לבית מספיק טוב".
בערב מגיעה שרי כדי להדביק אותי מחדש. "הבית שלך לא קשור לשום מבנה", היא אומרת ומלטפת את החתולה ברוך, "הבית שלך הוא פנימי, הוא בתוכך. בחברות שלך עם עצמך, ביצירה שלך". תעזבי אותי מרוחניקיות עכשיו, אני מקנחת את אפי בזעף ומשליכה את הטישואים על הרצפה, עובדה שאני מרגישה תלושה כל הזמן וקונה כמו זומבי. "כי את פוחדת", היא עונה, "צריך אומץ כדי לעבור בית, ובטח שצריך אומץ כדי לאהוב. קודם כל תביני שאת מפחדת ומותר לך, ואז תפסיקי לקנות דברים, כי אין לך כסף והדירה נראית מהמם". אני מסתכלת סביב. הדירה באמת נראית יופי. זו רק אני שחסרת מנוחה, שלא מוצאת את מקומי, שבוטשת ברגליי כמו סוס מירוץ חרד.
בערב היצור מגיע, אחרי שלא ראיתי אותו כל השבוע. אני מחבקת אותו ארוכות ומשהו בתוכי, לראשונה, נרגע. כדי שיהיה כאן בית, אני מבינה, צריך למלא אותו ברגעים שמחים שנצרבים בזכרון. אני יכולה ליצור דירה יפה בכל מקום, אבל כדי שהיא תהפוך לבית שלי באמת, צריך לארח בה חברים אהובים, לבשל בה ארוחות טעימות, לעשות בה אהבה. יותר מהכול, זה מה שעושה בית, לא שום כריות נוי משונצות.
שתי הערות חשובות לסדר:
* עם המעבר לאולגה, הפך שמו של הבלוג ללא רלוונטי. הצעות לשם חדש יתקבלו בברכה ובהכרת תודה.
** החדשות הבאמת מרגשות, מכל בחינה, הן שהבלוג (ואני) מתרחבים, ובקרוב תעלה כאן (ולא רק כאן) סדרת רשת ששמה "בקטנה". הסדרה אינה קשורה לבלוג, אך היא קשורה אליי, לתפיסת עולמי, ולנושאים שמסקרנים אותי. הבלוג ימשיך להתפרסם במקביל.