יום ראשון, 01 יוני 2014

בגדול ובקטנה - זוג חדש

 

בשעה טובה, נולדה לי סדרת רשת חדשה, ושמה "בקטנה". כולה ארבע דקות, שעוסקות בכל פעם בנושא שקשור בנשים. ביחד איתה,  עלה לאוויר גם בלוג ייחודי לסדרה, ששמו "בגדול", ושבוחן את הנושא המדובר בפרק מזווית רחבה יותר. "בגדול" לא מחליף את "בביתי במדבר", שיעבור שינויים בעצמו בקרוב, אלא מתפרסם בנוסף. את הפוסטים שיעלו בו, אעלה גם כאן. מוזמנים לצפות, ואני מאוד מקווה שגם תהנו, תפיצו, או תגיבו. אחרת אני קצת אמות. אבל בלי לחץ, כן?
 
 
בגדול: מהפכת החומוס
 
האמת הפשוטה היא, שאני לא אוהבת לאכול בחוץ. זה לא בגללכם, זה בגללי. אין לי סבלנות לכל הטקס: התפריט, ההתלבטות, ההזמנה, שאלת ה"הכל בסדר?" המתבקשת – כל אלה מוציאים לי את החשק. בצעירותי דווקא מאוד אהבתי מסעדות ובתי קפה. אבל ככל שחלפו השנים, וככל שלמדתי לבשל, גיליתי שאין תחליף לנינוחות של האכילה בבית. ליכולת הזו להתרווח בפיסוק מרושל, לבושה בשמלה עם כתמים, בשיער מרוט, בלי חזייה, ולאכול בנחת, משוחררת מכל שיפוט. 
 
חונכנו לאכול בנימוס. אם לא חונכנו בבית, הגיעו הגן ובית הספר, ושם הורו לנו ללעוס בפה סגור, לא להשיח בשעת הסעודה, לא להניח את המרפקים על השולחן ומומלץ גם לפנות את הצלחת מהשולחן בסוף. אבל אצל נשים, החינוך הזה הרבה יותר מוקפד. כמו רוב הנשים, גם אני חונכתי לאכילה מרוסנת. לא רק בסוג המאכלים שנכנסים לי לפה, אלא גם באופן האכילה. 
 
לנשים רבות יש מראה פנימית, המשקפת להן את עצמן בזמן האכילה: מוודאת שלא יזללו יותר מדי, שלא ישכחו להציע בנימוס לחלוק ביניהן את הביס האחרון. זה גם מסביר למה נשים רבות מעדיפות לנקר באוכל שלהן בציבור: לא בהכרח בגלל שהן לא רעבות אלא פשוט בגלל שהן לא חשות בנוח לטרוף בפומבי. יותר מדי עיניים בוחנות. יותר מדי שיפוט. יותר מדי פחד מפני מישהו שיגיד, אפילו רק לעצמו: "תסתכלו כמה זאתי טוחנת, יא אללה".
 
היום קשה יותר מתמיד לאכול בפומבי – לגברים ולנשים גם יחד.  אנשים בוחנים לך את הצלחת בשבע עיניים: לא רק כמה את אוכלת, אלא גם מה את אוכלת ואיך. והם בודקים אותך כל הזמן: טבעונית? נודניקית שאוכלת מזון משעמם; חולת בשר? רוצחת, תתביישי. נמנעת מגלוטן? קיצונית. סתם נהנית מאוכל בסבבה? אהה, אז את בטוח בהמה. כל האווירה המסרסת הזו לא ממש מעוררת אצלי תיאבון. וסליחה, גם אין לי שום עניין לחלוק את הביס האחרון. חומדת את כולו לעצמי. תתבעו אותי.
 
כל העניין מסתבך עוד יותר, כשזה מגיע לחומוס. אני מתה על חומוס, וחומוס טוב באמת, אין מה לעשות, אוכלים רק בחומוסיות. ברוב המקרים אני לוקחת טייק אוויי ואוכלת בבית, אבל קרה שחרגתי ממנהגי ואכלתי בחומוסייה. זה גם מה שקרה ביום ההוא בפרדס חנה, כשישבתי עם חברה, חובבת חומוס כמוני, בחומוסייה מפורסמת ביישוב. הייתה שעת צהריים, המקום היה מלא, ובאיזשהו שלב, כשהרמנו את ראשנו מהצלחת, תפסנו שאנחנו שתי הנשים היחידות במקום. "כמה מוזר", אמרתי לה, "הרי לא יכול להיות שאנחנו שתי הנשים היחידות בפרדס חנה שאוהבות חומוס".
 
מרגע ששמתי לב להיעדרות המשונה הזו, לא יכולתי להתעלם ממנה יותר. בכל הפעמים הבאות שאכלתי חומוס, בחומוסיות שונות, בחנתי את סביבתי וגיליתי מצב זהה: מעט מאוד נשים, אם בכלל. זה בדיוק מסוג הדיסוננסים שמסקרנים אותי נורא. האם יש משהו בחומוס שמרתיע נשים? אולי דווקא בחומוסיות? או שאולי פשוט יש יותר נשים כמוני ממה שחשבתי, שמעדיפות לאכול בבית בשקט? 
 
בהיעדרן של נשים מחומוסיות, השתלטו עליהן הגברים. הם כנראה היו שם תמיד – בכל זאת, מדובר במאכל של פועלים – והנשים מעולם לא טרחו להצטרף. ואכן, חומוסיות הן מקום בעל אנרגיה גברית מאוד. לרוב מדובר במקומות צפופים ולא מעוצבים, הכיסאות אף פעם לא נוחים מדי, המלצרים צועקים מעל הראש שלך, המנות מוגשות במהירות, והאווירה כולה פרקטית להפליא, משדרת לך לאכול ולזוז הלאה, בזריזות. 
כל זה, למרבה ההפתעה, נעים לי. דווקא בגלל שאני לא מעניינת כאן אף אחד ואיש לא מסתכל לי בצלחת, קל לי יותר להשתחרר וליהנות. בחומוסיות, את רק עוד פה רעב. אישה, גבר, טרנסג'נדרית, כולם אוהבים לנגב – עשירים ועניים, אנשי החליפות והיפסטרים עם מגבעות. אז נכון, חומוסיה היא לא בדיוק מקום אידיאלי להתנחל לשלוש שעות ולנהל שיחה על זוגיות, אבל מצד שני, העולם מלא בנשים רעבות שמחפשות פתרון פרקטי, בריא, מהיר וטעים, ואם כבר – מצבור של גברים רעבים, הסועדים איתן כתף אל כתף, רק אמור להוסיף סקס אפיל לכל העסק. 
 
"את בטח אוכלת משאוושה עם מזלג", קובע אחמד, הבעלים של אבו חסן, החומוסיה שהפכה לקונצנזוס כל ישראלי, לאחר שבחן אותי במבט קצר, "זה מה שהבחורות שכן מעזות לבוא לכאן אוכלות". לא מפתיע לגלות שמשאוושה הוא מנה נשית מועדפת. היא יותר קלילה, אפשר לאכול אותה עם מזלג, וזה חוסך קלוריות מיותרות על הפיתה – או הפיתות, אם להיות כנים. אבל אם קלוריות היו העניין כאן, נשים היו מתרחקות מכל מסעדת פאסט פוד, כולל גם ממאפיות, מגלידריות ולמעשה מכל מקום שמגיש משהו טעים. 
 
המחסום נמצא, להערכתי, בפעולת הניגוב עצמה. לאכול חומוס, אחרי הכול, זה עסק מאוד לא מוקפד או אסוף. אישה גוהרת מעל קערה, טובלת בה קרעי פיתה ומגישה לפיה. האצבעות מתלכלכות, הטחינה נוזלת מזווית הפה, לא בדיוק סיטואציה שגורמת לך להיראות מעודנת. להפך: יש בה משהו פראי ותאוותני.
 
חומוס הוא מאכל ייחודי, בגלל שהוא לא מאפשר אכילה מרוסנת. לא חולקים אותו ולא מנשנשים ממנו. אי אפשר לנקר בו וגם אי אפשר לבצוע חתיכה קטנה וללעוס יפה בפה סגור. כדי ליהנות מחומוס, צריך להשתחרר מכל שיפוט, פנימי או חיצוני, ופשוט ליהנות. לכאורה זו משימה הכי פשוטה. אבל אתם יודעים איך זה כשמדובר בנשים: הפשוט הוא לפעמים המסובך ביותר.
 
ככה נוצר מחסום תרבותי: בגלל ביישנות, מבוכה, ותפיסות מיושנות. וזה חבל, כי מדובר בפספוס מיותר. הגיע הזמן שיותר נשים יגלו את החומוסיות. לבד, עם חברה, עם הילדים. מותר לכל אישה לאכול מה שהיא רוצה, איך שהיא רוצה, בחופשיות, בטבעיות, בלי לפחד. לחלק זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל מתברר שעבור אחרות זה ממש לא. 
 
בשורה התחתונה, אם נשים רוצות להשתחרר, הן צריכות לפתוח את הכלוב בעצמן. ותאמינו לי, אין זירה מתאימה יותר לתרגל שחרור מאשר מעל צלחת חומוס טרי. רק תיכנסו ותזמינו, הריח כבר יעשה את שאר העבודה. באחריות.
 

יום ראשון, 01 יוני 2014 // 9 תגובות
ענבל, יום שני, 02 יוני 2014, 06:40
חייבת לנפץ כמה מהמיתוסים כאן- אני הולכת לנגב חומוס כשאני מתה מרעב, גם כשאני לבד. חומוס, שמן זית, פטרוזיליה, ביצה ובירה שחורה. ומעדיפה לאכול עם מזלג כדי שהפיתות לא ישביעו אותי ואני אוכל לסיים הכל, חומוס יותר טעים מפיתות.
טלי, יום שני, 02 יוני 2014, 13:01
מסכימה עם ענבל, אין כמו לאכול חומוס עם מזלג, בעיקר אם זה מסבחה (-:
ברטה, יום שני, 02 יוני 2014, 15:59
אחמד מבלף (הוא לא טיפש להפסיד 50% מאוכלוסיית החומוס ההיפותטית) החומוס משמין!! מכירה את הגברים עם הכרס המשתפכת? זה מחומוס ופיתות. לגבי חוסר האסתטיות שבניגוב- תמיד אפשר לתפוס מקום אסטרטגי עם הגב לקהל.
דליה נוימן, יום שלישי, 03 יוני 2014, 01:41
וואו! מברוק. לדעתי 1 קלעת לאחלה נושא, אהבתי מאוד את הבחירה בכאילו איזוטריה פעוטה אבל בעצם עלית על משהו הרבה יותר עמוק. 2 את נראית מעולה והצילומים בסוף שאת יורדת במדרגות אליפות. 3 אוהבת את ההערות טקסט על הסרט, ממליצה להרבות. את כותבת שנונה נכון? אז פנקי. 4 אהבתי את המוזיקה. מחכה לעוד.
אספי, יום ראשון, 08 יוני 2014, 13:30
עשית לי חשק לחומוס!
נעמה מהיער, יום ראשון, 08 יוני 2014, 19:14
לפני הרבה שנים וילדים היינו הולכים בבוקר לשכן שלנו אבו-חסן ואוכלים מסבחה (בלי כמון ועם שמן זית זרחני) עם פיתות, בביסים גדולים. הוא ואני. שנינו היינו מתמרחים כהוגן, בהבדל הקטן שלפעמים הייתי לוקחת חצי מנה ולא מבינה איפה יש לו מקום גם לסודה. עכשיו אוקינוס מפריד בינינו. וגם המציאו את הגלוטן אז כבר אי אפשר ליהנות מפיתות כמו בנאדם.
דנה, שבת, 14 יוני 2014, 19:04
האמת, הפתעת אותי.. אכילה בפומבי? מעולם לא חשבתי על זה כך... אין לי בעיה לאכול בחוץ, לא דואגת מה יגידו עלי ואיך אני אוכלת ולא חושבת שחינכו אותי שונה מאחי (וגם לא נראה לי שאנשים מסתכלים לי בצלחת). כן מקפידה לאכול מנומס, בבית או בחוץ (לא סובלת אנשים שאוכלים ברעש ועם פה פתוח, זה דוחה בעיני). לגבי חומוסיות, well... בשבילי חומוס זה לא אוכל, זה סלט ליד האוכל ולכן נדיר שימצאו אותי בחומוסיה (אם בכלל). אצלי ארוחה רק של חומוס משאירה הרגשה לא ברורה בבטן, כאילו היה חסר האוכל עצמו. אבל זה כבר עניין של טעם
אליען, יום ראשון, 15 יוני 2014, 18:26
ברטה - זה בדיוק העניין: אם מוותרים על הפיתות ואוכלים רק את החומוס, הוא לא משמין. מצד שני, לכי תילחמי בפיתות... דליה - תודה! איזה פידבק מדויק ויפה! לקחתי לתשומת לבי. נעמה - אני נגד גלוטן ובעד שיהיה לי טעים. איכשהו, זה לא מסתדר ביחד. אבל השמן זית הזרחני שלך עשה לי חשק... דנה - יש משהו במה שאת אומרת, לא אכחיש. אבל אולי זה בגלל שחומוס לא מפוצץ אותך, אלא משאיר אותך קלילה. זה חלק מהיתרון בו. קצת כמו עם דגים (ולהבדיל). בכל מקרה, תודה!
ענת, יום שלישי, 29 יולי 2014, 22:10
אני אוכלת חומוס ואף פעם לא חשבתי שאכילת חומוס נועדה לגברים. ברור שיש נשים עם הפרעה קיצונית שלא יאכלו בחוץ אפילו קרטיב. אז מה? רוב הנשים בארץ אוכלות חומוס ופלאפל בתאבון. התוכנית קצת מזכירה פינה בערוץ המקומי. נחמד אבל לא בשביל זה אנחנו קוראים את הבלוג שלך. זהו, נגמר הבלוג האישי? מעכשיו רק קידום של תכנים אחרים? חבל