יום חמישי, 04 יוני 2015

בואי הביתה

 
 
צילום: ליהי עמיצור-לובל
 
חלק ראשון
 
הכאב העיר אותי מהשינה כבר בשש בבוקר. התקפלתי לתנוחת עובר על הספה, שם ישנתי בחודש האחרון, כשהבטן הענקית כבר לא אפשרה לי להירדם בשום מקום אחר, ונשמתי עמוק, מנסה לפענח את הסימנים. פעימות הכאב היו תקיפות וברורות. הן גאו בתוכי בעוצמה ואז התפוגגו בבת אחת. זהו, זה מתחיל. "היא באה היום", הודעתי לאביטל, בן זוגי, והלכתי להוציא את הבריכה המתנפחת מחדר העבודה.
 
הייתי בשבוע ה-41 להריוני, וכל מה שרציתי היה ללדת כבר. בשלב הזה כבר הייתי כבדה ועצבנית, בלילות הקאתי או התייסרתי מצרבת, ובעיקר השתגעתי מסקרנות. רציתי כבר לפגוש אותה, את היצורה שגדלה בתוכי עשרה חודשים, לספור את אצבעות כפות ידיה ורגליה, להריח את הניחוח של נשמה טרייה שהגיעה לעולם, והיא צחה וברה וריחנית.
 
אבל עכשיו, כשהגיע רגע האמת, גיליתי שאני מתמלאת אימה. חכי יבש, רקותיי הלמו, הדופק השתולל. לא הצלחתי להוציא מילה, רק להסתובב בבית ולבצע פעולות מכניות. לרוקן את הפח, לשטוף כלים, להוציא את השקיות עם כל החפצים שקנינו מראש ללידה: סדיניות חד פעמיות, שמן עיסוי, מסננת. "תגידי", שאלתי בסקרנות את המיילדת, שעוד נחזור אליה בהמשך, "בשביל מה צריך מסננת?" היא שתקה רגע, חוככת בדעתה אם לענות לי, ולבסוף אמרה בענייניות: "כדי שאם תחרבני מרוב מאמץ, נוכל לשלות את הצואה מהמים של הבריכה". 
 
אלוהים אדירים. אני מביטה במראה ומגלה שאני שטופת זיעה. אני לא יכולה לעשות את זה, חשבתי, אני לא מסוגלת באמת ללדת בבית, בתוך בריכה מפלסטיק, עם הדפס טיפשי של תמנונים. אני לא אחת שיולדת בבית. אני לא אימא טבע. אני אפילו לא מפרידה אשפה, קיבינימט. איך יכולתי להאמין שאעמוד בזה? מה חשבתי לעצמי?
 
 
***
לא סיפרתי לאף אחד שאני מתכוונת ללדת בבית. גם לא להורים ולחברים. הסיבה היא שכל מי שכן סיפרתי לו - והיו מעט כאלה - הגיב בזעזוע מוחלט. "השתגעת לגמרי", אמרה לי אחת השכנות, שהתעקשה לתחקר אותי על תכניות הלידה ומשום מה נכנעתי ושיתפתי אותה, "את יכולה לפגוע בתינוקת, או להיפגע בעצמך, ובשביל מה? בשביל איזה חוויה טבעית עלק? תדעי לך שאם הייתי יולדת את הבן שלי בבית, שנינו היינו מתים. הכי טוב להיות בבית חולים, ולא להסתבך". 
 
 
היא צודקת, כמובן. אני לוקחת כאן סיכון, שלא כולל רק אותי, רק שבאותה עת כבר ידעתי, חושיי הזהירו אותי, שהסיכון לא נמצא בבית, אלא דווקא בבית החולים. לא ידעתי להסביר למה, אבל גם לא הצלחתי לנמק את הפחד הקר, המשתק, שהתפשט בבטני כמו רעל, בכל פעם שחשבתי על האפשרות שאלד שם ואת תחושת החנק הממשית, הפיזית, שלפתה את גרוני. הדבר היחיד שהיה לי ברור, זה שאני לא מוכנה ללדת בבית חולים בשום פנים ואופן. 
 
 
ידעתי שרוב האנשים יאשימו אותי בחוסר אחריות, ויטענו שאני שוגה בשיגיונות היפיים מטורללים ומסכני חיים. ידעתי גם שהם יפחידו אותי וילחצו עליי לוותר, ליישר קו עם דרישות המערכת. ידעתי - ולא הייתי מוכנה שזה יקרה. "אני האימא של הילדה הזו", אמר בתוכי קול תקיף, שאז עוד ניסיתי להשתיק, "ואני יודעת יותר טוב מכולכם איך ואיפה הכי נכון ללדת אותה. זו הבת שלי, וזה הגוף שלי, והוא יודע. לא הרופא. לא האחות. לא אימא שלי. ובטח לא אתם".
 
 
אני רק אתחיל את הלידה בבית, שיקרתי לעצמי בנחישות, וכשהעניינים יתקדמו – אסע לבית חולים. הרי בגלל זה נשארתי לגור במרכז במשך שנה ולא חזרתי למצפה רמון, בכדי להישאר קרובה לרפואת חירום ולבית החולים "הלל יפה", שנמצא במרחק נסיעה של דקה וחצי מהבית שלי. בכל רגע נתון אני יכולה להתפנות לשם. ובכלל, מה לי וללידה טבעית? הרי אני אוהבת רפואה מערבית, מתה על משככי כאבים ויש לי מגירת תרופות לתפארת. מעולם לא חלמתי ללדת נטורל. להפך. 
 
 
אני רוצה כמה שיותר אפידורל, הודעתי חגיגית לליהי המיילדת בפגישתנו הראשונה.  נפגשנו בבית שלי, אליו היא נכנסה כמו אמזונה יפהפייה ונינוחה, מנפנפת מצד לצד את רעמת הראסטות הארוכה שלה. הבטתי בה בחשד. מה לי ולאשת הראסטות הגלילית הזאת? הרהרתי, היא בטח אופה לחם אורגני מדי יום במו ידיה ומניקה את הילדים שלה עד גיל 7. ליהי הקדימה אותי ואמרה: אם את רוצה אפידורל או קיסרי, תהתה בנועם, למה את צריכה אותי? 
 
 
אני רוצה שתהיה בלידה מישהי שתשמור עליי, עניתי לה אחרי הרהור, מישהי שאני יכולה לסמוך עליה, שתדאג רק לי. ההורים שלי ואביטל יהיו נרגשים מדי. אני צריכה מישהי חיצונית ומקצועית. זה היה נכון: למרות ההבדלים בינינו, ליהי עוררה את אמוני המוחלט כמעט מההתחלה. היה בה משהו שפוי ומאוזן, נטול שיפוט ובאותה מידה גם אחראי ואכפתי. אני ממליצה בחום לכל אישה לשכור את שירותיה של מיילדת, גם אם היא בוחרת ללדת בבית חולים, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה שבחרתי בה. 
 
 
רציתי את ליהי כי היא מיילדת בית בחסד עליון, עם ניסיון רב כאחות חדר לידה מוסמכת, וכי היא הגיעה עם שובל ארוך של המלצות נרגשות מיולדות בית בדימוס. אבל באופן מגוחך, לרגע לא הודיתי בפני עצמי, שאני שוכרת את שירותיה כי אני רוצה ללדת בבית. גם לא כשהיא המליצה לי לראות את הסרט של ריקי לייק על לידת בית, שבו צפיתי בשקיקה. כמו תמיד, כשעמדתי בפני שינויים אדירים בחיי, שמעורב בהם סיכון לא קטן, הצלחתי להדחיק עד לשנייה האחרונה את מה שעומד לקרות. לא רציתי לחשוב, כדי לא להרגיש את הפחד. 
 
 
אבל עכשיו אני מרגישה אותו, אוהו, ועוד איך. נשכבתי שוב על הספה והנחתי ידיים על הבטן. תפסיקי כבר לשקר לעצמך, חשבתי, את הרי יודעת שבעוד כמה שעות את תלדי כאן, בסלון. בגלל זה את מסננת את השיחות של ההורים שלך, מסתירה מהם את האמת, כדי שלא ידאגו מדי או ינסו לרפות את ידייך. זה קורה עכשיו. תפנימי. אוטוטו את עוברת את נקודת האל-חזור.
 
 
גם היום, אם תשאלו אותי למה החלטתי ללדת בבית, אין לי באמת תשובה. בטח לא אחת רציונלית או מנומקת. הדבר היחיד שאני יודעת הוא, שמרגע שנוצרה בתי ברחמי, ובאותה וודאות שפיעמה בי עוצמת החיים המתגבשת שלה, צפה בי גם הידיעה, שהיא חייבת לבוא לעולם במקום מוגן ואינטימי, בביתה שלה. כמו חיה, שיודעת בדיוק על איזה מצע רך, מתחת לאיזה עץ, היא צריכה להמליט, כך היה לי ברור שהילדה הזו צריכה להיוולד במקום שקט, אפלולי ורגוע, ללא ניאונים מסנוורים ומכשירים מצפצפים; ללא אחיות שמנסות לתמרן בין חמש לידות במקביל; ללא זריקות וחיסונים ואינפוזיות ומבלי שאף אחד יאפסן אותה בתיבת פלסטיק שקופה על גלגלים וידחוף אותה לחדר עם עוד 30 תינוקות, כמו עדר אווזים. כל אלה, היה לי ברור, יהפכו את הלידה לטראומה בל תימחה – עבורי ועבורה. 
 
 
אבל כשהצירים התחזקו מאוד, וכבר התקשיתי לנשום עמוק, או לשבת זמן רב מדי, ונעתי ללא הפסקה ברחבי הבית, מיוסרת, כבר לא הייתי כל כך בטוחה בהחלטה שלי. ליהי אמרה שהיא יוצאת לכיווננו מביתה שבכליל, ותגיע בסביבות עשר בלילה. "יש עוד זמן", אמרה לי בטלפון, בזמן שהצירים פוקעים וגואים בי כמו גייזר של לבה רותחת. הבטתי באביטל הנרגש, שעמד וניפח את הבריכה, ורפיון נוראי פשה בי. אני הולכת למות, חשבתי בבהירות מפחידה, אני לא אשרוד.
 
 
*******
 
כאבי לידה, אני יודעת היום, נוגעים במוות. הם קורעים אותך לשניים בעוצמתם בכדי שלרגע חטוף, לכמה שניות, באמת תמותי – ובכך תפיחי חיים בנשמה חדשה. זו לא הלידה עצמה שמפחידה, הבנתי, זה הפחד להשתגע מהכאב. לאבד את השפיות. 
 
 
כדי לצלוח את הלידה הזאת בשלום, הבנתי, עליי להיכנע לכאב. עליי לשקוע בו כמו בביצה טובענית, להיטמע בו, להתאחד עמו עד שלא אתקיים יותר. עליי להיות הכאב עצמו, להתמסר לו ללא פחד, ולסמוך על עצמי, על כוחותיי הפיזיים והנפשיים, שאדע לחזור מארצו החרבה.
 
 
את צירי הלחץ עברתי בעיניים עצומות, שקועה כל כולי בתוך הכאב. לא יכולתי לסבול את מגעו של אף אחד. לא יכולתי לעמוד במקום אחד, ולו לרגע. הכאב הזיז אותי מצד לצד בלי הפסקה. בהמשך איבדתי את הכוח לצעוד ונשכבתי. אחר כך עברנו לבריכה. מרגע לרגע, לא זיהיתי את עצמי יותר. מחד, הייתי חזקה יותר מאי פעם, מולטי אישה, בשיא עוצמתי, ומאידך - הקולות שנפלטו מפי, נהמות גרוניות שהסתיימו בצעקה, הנשימה הלכה והתקצרה, העידו שאני כבהמת השדה, נוהמת ומתייסרת בזמן שהיא ממליטה את ולדה.  
 
 
איש לא השכיב אותי על מיטה ותחב אצבעות גסות כדי "לבדוק את הפתיחה". איש לא לחץ עליי לקחת זירוז, או תקע בי אינפוזיה או מחץ את זרועי במדידות לחץ דם חוזרות ונשנות. זזתי לפי רצוני, לפי תחושתי, ללא מגבלה, בלי שום מכשיר רפואי שמחובר אליי. אביטל וליהי המיילדת היו שם איתי בדממה. מעסים את הגב כשצריך, מחזיקים את היד כשצריך. ליהי בדקה מדי פעם באמצעות מוניטור ידני את פעימות לבה של התינוקת. הן נשמעו חזקות וברורות. כשנכנסתי לבריכה, בשעתיים האחרונות של הלידה, לפת אביטל את כתפיי מאחור ולא הרפה. הנחתי עליו את ראשי - ומתתי.
 
 
*******
 
ליבי נולדה בשעה שלוש וחצי בלילה, במשקל 3 קילו. היא נולדה ישר לתוך המים החמימים, כשחבל הטבור כרוך פעמיים סביב צווארה, אך לא מהודק. ליהי התירה מיד את החבל אך לא מיהרה לחתוך אותו. היא אחזה בה כמה שניות, והייתה דממת מוות. "למה היא לא בוכה?" שאלתי בקול רועד. ליהי שתקה לרגע, בזמן שבדקה את התינוקת, ואני נמלאתי בבת אחת אימה. היא לא נושמת. היא מתה. הרגתי את התינוקת שלי, פרצתי בבכי. "לא כל התינוקות בוכים כשהם נולדים", ענתה ליהי במהירות מרגיעה והניחה אותה על חזי, "אל תדאגי, היא בסדר גמור".
 
 
אני כן בכיתי, מותשת ומסוממת מרוב אושר, בזמן שאביטל חתך את חבל הטבור. "תראה מה עשינו", אמרתי והבטתי בחרדונית המעוכה והיפהפייה שהונחה בזרועותיי ונופפה באגרופיה. שנינו שתקנו והבטנו בה ולא ידענו את נפשנו. "עשית את זה", אמרה ליהי וחיבקה אותי חזק. עצמתי את עיניי ושקעתי במים. מעולם לא הרגשתי יותר חזקה ושלווה כמו באותו רגע. עשיתי את זה. ילדתי. בלי אפידורל, במים, בדיוק כמו שרציתי. 
 
 
כל הגוף שלי מתרפה בבת אחת. ורק עכשיו אני מתחילה להרגיש את העייפות התהומית ואת השרירים התפוסים. בדיעבד יתברר, שנקעתי את יד שמאל, כשנשענתי עליה בכוח בזמן צירי הלחץ, ואפילו לא שמתי לב. הכאב הקטן נבלע בכאב הגדול. אבל למי אכפת מכל זה כשאני מאושרת מאושרת מאושרת. צפה על ענן ענק של הקלה ושמחה והתרגשות וגאווה. ודווקא אז, בפסגת העולם, אני מביטה לראשונה במי הבריכה, ורואה שהם אדומים לגמרי. 
 
 
ליהי מבקשת מאביטל להזמין אמבולנס, ואוחזת בידי. "יש לך דימום שאני לא מצליחה לזהות את המקור שלו", היא מסבירה ברכות, "אז צריך לעבור לבית חולים". אני מהנהנת. מה אכפת לי דימום, כשאני מסוממת מרוב אושר והורמונים עכשיו, קחו אותי גם לבית מטבחיים ותלו אותי הפוך על אנקול, אם תרצו.
חמש דקות אחר כך נכנסים לסלון לא פחות מחמישה גברים חביבים, כולם מעל גיל 40, שניים מהם חובשי כיפה, אחד מהם אוחז באלונקה. רגע אחד היינו במקום הכי אינטימי בעולם, רק אני ואביטל וליהי בתוך השקט של הלילה. אפילו הכלב והחתולה התיישבו בצד, מביטים בנו בדממה מלאת כבוד וחרדה. והנה פתאום נפרצת האינטימיות הזו, וחמישה אנשים זרים נכנסים לסלון, בזמן שאני חצי ערומה, ומעמיסים אותי על אלונקה. אביטל וליהי לוקחים את התינוקת וכולנו מטפסים לאמבולנס, שדוהר במהירות לתוך החושך, מותירים מאחורינו את סלון הבית, מוכתם כולו בדם. 
 
 
* כן, אני יודעת שכותבים מתי (ולא מתתי), אבל בעיניי זה מבלבל וטרחני. עמכם הסליחה. 
 
**בחלק השני יסופר על חוויותינו המפוקפקות בבית החולים, על העובדת הסוציאלית המוזרה, ועל הרגע שבו נמלטנו ממחלקת יולדות בעור שינינו. 
 
 
 
יום חמישי, 04 יוני 2015 // 13 תגובות
בתאל, יום חמישי, 04 יוני 2015, 21:31
העיקר שהכול בבסדר את ליבי המתוקה ואביטל שתהיו רק בריאים ויהיה לכם נחת! :'*
ענת, יום שישי, 05 יוני 2015, 11:21
מזל טוב אליען ותודה על השיתוף המרגש שפוגש אותי בדיוק בזמן, רגע (טוב, חודשיים...) לפני לידת בית. עם כל ההתרגשות והפחדים. מחכה בכליון עיניים לחלק השני. גדלי אותה בנחת. שם מקסים לתינוקת יפהפיה.
מאיה, יום שישי, 05 יוני 2015, 11:50
מרגש, מותח, משמח! לידה, הדבר הכי טבעי שכל אשה כמעט חווה ולכל אחת הוא נראה כל פעם כפלא שלה בלבד, כל כך ככה. רק קצת קצת הפריע לי שהלידות ״שלנו״ בביה״ח הוארו באור ביקורתי ושלילי. לא כך חייב להיות. יש גם לידות טבעיות שמחות בחדרי הלידה. הכל תלוי בצוות, במיילדת, והכי ביולדת ועוד יותר - בנולד/ת מזל טוב!!!
תמר, יום שישי, 05 יוני 2015, 12:25
איך ריגשת אותי!! באמת תהיתי לאן נעלמת וכיף לקרוא שזה בנסיבות כל כך משמחות! הרבה אושר ונחת :)
נמרוד, יום שישי, 05 יוני 2015, 15:24
כשאשתי ניסתה ללדת בלידת בית (ב"בית יולדות", למען הדיוק, שאיננו בית חולים ונמצא בבית פרטי ששתי מיילדות מתפעלות אותו), החוויה הייתה נוראה. הכאב היה בלתי נסבל, ובסופו של דבר גם היה צורך לעבור לבית חולים וזה הסתיים בלידת ואקום, בנס ניצלה מניתוח קיסרי. המיילדות לא היו מספיק אחראיות להציע לעבור לבית חולים מוקדם יותר, כשהן כבר תיארו לעצמן שזה לא יצליח בבית, בכל זאת המשיכו לנסות ולנסות על חשבון אשתי הנקרעת בזעקות כאב וייאוש. מאוד רצינו לידת בית ולא בבית חולים. בדיעבד, זאת הייתה טעות. תודה שחלקת את הסיפור שלך.
שרהלה, יום שישי, 05 יוני 2015, 21:17
הפלאת לתאר את תחושת המוות המולידה חיים.
רינת, שבת, 06 יוני 2015, 00:35
את יודעת, אני לא קוראת סיפורי לידה ונבעתת מהז'אנר באופן כללי מאז הטראומה, אבל את, את שברת לי את החרם. כמה יפה כתבת, כמה יפה חשבת, כמה חבל שלא יכולתי לקרוא את זה לפני שלי. איזו מתנה יפה לעצמך, לאישך ולפיצקית. וכמה מרגש ומשמח כל זה. נשיקות
מאיה, שבת, 06 יוני 2015, 15:54
תודה על השיתוף...התאור הזה של הכאב ,ההתמסרות והמוות..כל כך מדוייקים.
מיילדת, שבת, 06 יוני 2015, 22:36
תרשי לי להסב את תשומת לבך שלתאר את עבודת המיילדת בבית החולים כ"תוחבת אצבעות גסות" ותו לא מעמיד אותך באור מפוקפק מאוד. אשריך שהסיפור שלך נגמר טוב, מה שמאפשר לך לזלזל בצוות שבמסגרת אחרת ממה שבחרת. לא מכבדת מזל טוב.
אמא טבע, יום ראשון, 07 יוני 2015, 09:50
אם הייתי יולדת את הבן שלי בבית, שנינו היינו מתים. במקרה ההרפתקאה שלך לא הסתבכה, כל הנימה שלך מזלזלת ברמות אחרות בבתי היולדות, ואני לא מצליחה להבין מאיפה את שואבת את המידע הזה, ומה זה הנרטיב ההזוי הזה בזמן שמעולם לא עברת משהו דומה לזה. אין לך מושג כמה נרטיב שלך מסוגן ומטופש. אני מקווה מאוד שאף אישה שמעולם לא ילדה לא תקרא את מה שכתבת ותלך על ההרפתקאה הזאת בלי לדעת איך היא והגוף שלה מתנהגים בעולם המיילדות שבחייה. אם הייתי יולדת את הבנים שלי בבית, כולנו היינו מתים. אני מלאת תודה לעולם המערבי, לתרופות, לצינורות, לסכינים, לרופאים לאחיות, למיילדות, למומחים. ואני כן אותו תיאור סטראוטיפי שלך "אמא אדמה" "רוחניקית" וכל זה.
דפנה, יום ראשון, 07 יוני 2015, 11:57
בתור יולדת בית, כתבת את הסיפור שלי (בלי הפינוי לבי"ח לשמחתי:). התיאור שלך של המוות הוא בדיוק מה שהרגשתי. מתתי וחזרתי לחיים. אני יודעת. בתור מיילדת בבי"ח..אני מעידה שאפשר ללדת בבי"ח אחרת, אפשר לקבל יחס הוגן ואדיב מהמיילדת בבי"ח. זה לא אותו דבר, אבל זה לא הרוע המוחלט מול הטוב המוחלט. יש יתרונות לשני הצדדים...תודה על הסיפור:) מחכה להמשך.
אירית, יום שני, 08 יוני 2015, 16:33
מזל טוב יקירה.
לני אורן, יום שני, 08 יוני 2015, 19:32
..לקרוא ולא להאמין..איך את בחוסר אחריות מוחלט, מתוך איזו גחמה או אילוזיה, שללת את הקידמה, בעבור חזרה לתקופת האבן, לא משתפת את ההורים (מבינה שאת לא יתומה) ומי יודע באיזה עיקשות מורדת, ומילים "רוחניות ריקות מתוכן" , הצלחת לשכנע את בן זוגך להסכים ללדת ילד ראשון בתוך בריכת פלסטיק!!!..ותודה לאלוהים שאת לא הבת שלי, ושהלידה עברה בשלום בגילך המופלג...ללא ספק את מהווה דוגמא רעה לבנות אחרות, בנסיון להחשב "מיוחדת"...(סליחה אם לא נעים באוזן..זו האמת שלי..3 בנים 2 נכדים)