יום שישי, 19 יוני 2015

בואי הביתה (חלק שני)

 
למה נמלטתי ממחלקת יולדות בעור שיניי ומה הסיפור עם העובדת הסוציאלית המוזרה
 
 
הרופא המתמחה שקיבל את פנינו במחלקת היולדות של "הלל יפה" נראה צעיר להפתיע ומאוד מאוד מותש. שיערו הכהה היה פרוע, ועיניו השחורות היו נפוחות, והצטמצמו בכאב אל מול האור הלבן בפרוזדור. "חמודה, בואי תעברי למיטה", פקדה אחת האחיות, ואני צייתתי בהיסוס. הנה היא, מיטת הבדיקות השנואה, זו שממנה פחדתי והייתי נחושה להימלט, זו שעליה אני נשכבת כעת חסרת אונים ברגליים מפוסקות. בכל זאת הגעתי למיטה הזו, למרות הכול. השתרעתי באיטיות, נרתעת מהקור ומהנוקשות, והנחתי את רגליי, שרעדו כמו שתי קסטנייטות, בתוך שני הסדים הלבנים. המתמחה פלט מפיו אנחת עייפות, התיישב על שרפרף והתקרב כדי להביט.
 
בשלב הזה עדיין הייתי אופטימית ונינוחה, מרחפת בענן אופוריה. עורי עדיין היה לח ממי הבריכה, שבה ילדתי את בתי הבכורה דקות ספורות קודם לכן, ושיערי רטוב. מבעד לענן האושר וההקלה, שמעתי את ליהי, המיילדת המופלאה שליוותה אותי לאורך כל הדרך, מעדכנת את המתמחה בפרטים היבשים: "בת 40, הריון תקין, משקל ילודה 3 קילו, השלייה יצאה במלואה, התינוקת בסדר גמור, אבל לאמא יש דימום שלא הצלחתי לזהות את המקור שלו ולכן התפנינו לבית חולים". 
 
המתמחה כיווץ את גבותיו בריכוז. "איפה את רואה דימום?", שאל את ליהי, בעודו תוחב את אצבעו לתוכי ומסובב, "אני לא מוצא". התפתלתי בכאב בכיסא. בכל זאת, שנייה אחרי לידה, האיזור כולו כואב ורגיש מאין כמוהו.  "אל תזוזי", הורה, בעודי מתפתלת מכאב. אני מנסה, עניתי, אבל אתה מכאיב לי. "זה כואב לך?", שאל, כמעט בפליאה, ותחב את אצבעו שוב. זינקתי בכיסא מרוב כאב: "כן! תפסיק!". המתמחה עיווה את פניו. "את חייבת להפסיק לזוז", נזפה בי האחות, "הוא לא יכול לבדוק אותך ככה". אבל אתם מכאיבים לי, מלמלתי, מרגישה איך כל האופטימיות והנינוחות מתאדות ממני בשניות, איך אתם מצפים שאני לא אזוז? 
 
במבט לאחור, הוא צדק לגמרי, הוא הציל אותי, ואני אסירת תודה לו לנצח. אבל הדרך, הדרך. רגע אחד הייתי אימא-אמאזונה, בשליטה מלאה על גופי ועל חיי, מייצרת חיים בנשיקת מוות רגעית, ועכשיו אני חסרת אונים לחלוטין, מופשטת ומפוסקת, ואיש זר תוחב את אצבעו לתוכי כאילו מדובר במחילת עכברים ולא באיבר מין אנושי, שמיליוני קצות עצבים ממוקמים בתוכו. "בסדר, בסדר", שמעתי את המתמחה מפטיר בקוצר רוח כבוש, איזה נודניקיות הנשים האלה עם הואגינות הכאובות שלהן, "נעשה לך הרדמה מקומית ". לא חולפת דקה, והמזרק מוכן. הדקירה כואבת נורא, אבל מה זה לעומת לידה. אני מנסה להרגיע את עצמי, נושמת עמוק. לאט לאט, אליען. הרופא הזה בעדך. הוא מנסה לעזור. תכף יהיה בסדר.
 
ואז, משום מקום, מבלי להסביר או לשאול, אחת האחיות מניחה את כפות ידיה על בטני, זו על זו, ולוחצת בחוזקה. זה לא מספיק לה, אז היא קופצת, כדי שהלחיצה תהיה חזקה ממש. זה מכאיב לי נורא. "מה את עושה?" אני שואלת בתדהמה. היא מתעלמת ממני, כאילו הייתי משב רוח אקראי שחלף ליד אוזנה, ופונה לרופא: הרחם התכווץ ממש יפה, היא מבשרת לו, כמעט בחגיגיות. באמת? הוא מופתע, קם ממקומו, והנה, שוב – שתי כפות ידיים על הבטן, קפיצה, לחץ בלתי נסבל. "וואללה", הוא מפטיר בהיסח דעת וחוזר לכסאו, כדי להמשיך במלאכת החיטוט בקרביי האינטימיים. בינתיים, האחות פונה לאחות נוספת, שנראית כמתלמדת. "בואי תראי מה שהסברתי לך קודם", היא אומרת לה, והנה ניגשת גם האחות הזו, ושוב הידיים, ושוב הקפיצה.
 
גוש ענק מתהווה בגרוני. עורי מצטמרר מקור המזגן. ההרדמה המקומית, שהיתה אמורה לפעול את פעולתה, לא השפיעה כלל והכאבים מענים אותי. דקות ארוכות כנצח רקדנו את ריקוד העוועים שלנו: המתמחה תוחב את אצבעותיו, אני מזנקת בכאב, בעוד אחת האחיות קופצת לי על הבטן. לבסוף, משהו בתוכי פוקע. אני מושיטה את היד והודפת את האחות ממני בחוזקה. תעזבי אותי כבר, אני נוהמת, לא מזהה את הקול שיוצא ממני, תעזבו אותי כולכם. 
 
"יש לך קרע בצוואר הרחם", בישר המתמחה, "את נכנסת לניתוח בהרדמה מלאה". אבל איפה התינוקת שלי? אני שואלת בבהלה, במחלקת ילודים, עונה האחות. אני מתאמצת שלא, אבל הבכי גובר עליי וזולג ממני החוצה בשקט. אני לא רוצה שהילדה שלי תהיה במחלקת ילודים, בתוך קופסה מפלסטיק, כמו משחק לגו אנושי. בקושי הספקתי לראות אותה, לגעת בה. זה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה.  ליהי מתקרבת אליי ומנגבת בעדינות את דמעותיי. "די מתוקה", היא לוחשת, "את תיכנסי לניתוח ותצאי צ'יק צ'ק ואז נביא לך אותה, בסדר"?
 
 
********
 
אני מתעוררת בתוך חדר לידה אפל וריק. איש לא נמצא. אין לי מושג מה השעה ומה מצבי. אני מנסה להזדקף במיטה ומגלה ששתי ידיי מחוברות לשתי אינפוזיות שונות. קר לי נורא, אבל אין ממי לבקש עוד שמיכה. אני לוחצת על הכפתור כדי לקרוא לאחות, אבל אין מענה. במקביל, מהחדר השני, מתחילות לעלות זעקות כאב מחרידות בערבית. עכשיו אני מבינה למה האחיות לא עונות. הן טרודות בלידה אחרת. תנסי לישון, אני אומרת לעצמי, משתדלת לשנות תנוחה במיטה ומסתבכת עם צינוריות האינפוזיה. 
 
הייתי מוותרת על הזרת שלי עכשיו בשביל מקלחת הגונה, בגדים להחלפה, תחתונים. בתוך המולת הפינוי באמבולנס, שכחתי לקחתי איתי את התיק שהכנתי. גם מטען לסלולארי לא לקחתי, ולכן אינני יכולה לטלפן לאביטל או לליהי, ואין לי מושג איפה הם. הפה שלי יבש כל כך, שאני פוחדת שאתעלף מרוב צמא. רק אחרי שעה ארוכה, נכנסת לחדר אחת האחיות. אני מתחננת שתביא לי מים ושמיכה ותפתח מעט את החלון. את בקבוק המים הגדול שהיא מגישה לי אני מחסלת תוך דקה. היא ממלאת את הבקבוק מחדש ואני מחסלת גם אותו. עכשיו, עם חלון מעט פתוח ושמיכה, אני יכולה סוף סוף לנסות להירדם.
 
אבל אחרי שעה אני מתעוררת שוב לסבב אחיות חדש. מדידות לחץ דם, ושאיבת שמונה מבחנות דם. בכל שלוש שעות מעירה אותי אחות לטקס הזה: בדיקת לחץ דם ושאיבת מבחנות. אני מנסה להירדם מחדש, אבל הלילה עמוס בחדר הלידה, ושלוש יולדות זועקות במקביל בערבית. זעקותיהן מחלחלות לתוך חלומותיי. אני צונחת לתנומה טרופה, חולמת שאני באוהל בדואי, בתוך בריכה מלאה בדם, יולדת עז, שחבל הטבור כרוך פעמיים סביב צווארה.
 
לקראת השעה חמש וחצי בבוקר אני מתעוררת בבהלה ותופסת שאני רעבה עד טירוף. דבר לא בא אל פי מאז הלידה. גם את הארנק לא לקחתי. אני שואלת את אחת האחיות אם יש סיכוי לקבל מזון כלשהו, והיא מסבירה שבקרוב אועבר למחלקה, ושם תוגש ארוחת בוקר, בשעה שבע וחצי. בעוד שעתיים תמימות. בטרם אלעס את כף ידי, אני מבקשת ממנה את הסלולארי שלה ומטלפנת לאביטל, שבילה את הלילה ליד התינוקת במחלקת ילודים. "תביא לי אוכל", אני נוהמת, "עכשיו".
 
בשעה שבע הוא מופיע, יפה כמו השמש, ובידיו שקית ענקית שבתוכה בורקסים טריים ומהבילים, היישר מהמאפייה. עוד בטרם התיישב, הם מחוסלים עד תום. כמה דקות לאחר מכן, מוגשת גם ארוחת הבוקר של בית החולים. לא פסגת הקולינריה, מן הסתם, אבל גם אותה אני טורפת עד תום, כולל עוגת החנק, ה"אשל" והבננה החצי-רקובה לקינוח. רק אז, כשידיי מפסיקות לרעוד, שנינו יכולים להקשיב לרופא, שמעדכן אותנו בנתונים היבשים.
 
הקרע בצוואר הרחם נתפר בהצלחה, קיבלתי מנת דם ושלוש מנות מגנזיום והרחם נראה מצויין, אבל לחץ הדם שלי עדיין גבוה והם מעוניינים שאשאר באישפוז כדי לוודא שאינני מפתחת רעלת הריון (שמתברר שעלולה להתרחש גם אחרי לידה). הם מעדיפים להיות בטוחים, אבל אני רוצה הביתה, ואני רוצה את התינוקת שלי לידי. מאז הלידה לא ראיתי אותה ורק אחרי שאני מתעקשת ומנדנדת, היא סוף סוף מגיעה. אני מניחה אותה עליי והיא תרה אחר פטמה ונצמדת אליה בעקשנות. זה כואב ומענג באותה נשימה. תינוקת שלי. איפה היית. מה עבר עלייך בלילה הארוך הזה, לבדך בקופסת הפלסטיק. אחרי 20 דקות ניגשת האחות לקחת אותה. יש חילופי משמרות במחלקת ילודים והיא חייבת לחזור. כמו קורי עכביש דביקים, האחות מקלפת את ידיי מבתי. כשהן יוצאות מהחדר, אני בוכה.
 
מעולם לא ראיתי את אביטל כועס, עד עכשיו. הוא אדם עם סבלנות בלתי נתפסת, כמעט בודהיסטית, ואף פעם לא מאבד את עשתונותיו. אבל עכשיו נמאס לו. "בואי נחתום ויתור", הוא אומר, "נשחרר אותם מאחריות ונלך מפה. הרי שנינו יודעים שבבית את תחלימי הרבה יותר מהר. ואני לא מוכן להשאיר את התינוקת לבד ככה יותר". בשמונה וחצי בבוקר, אנחנו קוראים לאחות האחראית ומבקשים לחתום ויתור וללכת הביתה. 
 
לא היה לנו מושג מה המטנו על ראשנו.
 
 
*****
 
בשעות הבאות מתלקח קרב עיקש ונחוש בינינו לבין צוות בית החולים. הם מתעקשים לשכנע אותנו להישאר, אנחנו מתעקשים ללכת. אין צעקות או עלבונות. להפך. מתקיימים דיונים מנומקים ומנומסים, שבמהלכם אנחנו מקפידים להודות להם בחום על כל מה שעשו, אבל כל צד דבק בעמדתו. תחילה הם מעכבים אותנו בתירוצים שונים: הרופא צריך לחתום על הטופס; צריכים לבצע בדיקת שמיעה לתינוקת; צריך להביא בגדים להחלפה מהבית. עם התירוצים האלה הם משאירים אותנו בבית החולים עד הצהריים המאוחרים. רק כשאנחנו מתחילים לגלות סימני קוצר רוח, הם שולחים את התותחים הכבדים יותר.
 
בהתחלה הגיעה העובדת הסוציאלית: קוקו שטני מתוח, ליפסטיק ורוד בהיר, הבל פה חמוץ מעט, כשל מי שלא הספיקה לאכול כבר שעות רבות. מטון דיבורה נדמה היה שהיא מאמינה ששנינו רפי שכל ולפיכך צריך לדבר אלינו לאט מאוד. זה הרגיז אותי. "אין לי תסמונת דאון", אמרתי לה לבסוף, "כולה ילדתי בבית. דברי רגיל". הבעת פניה קפאה לרגע והיא נראתה מבולבלת. התנצלתי מיד. אני לא משוגעת, רציתי להגיד לה, אתם אלה שמשוגעים. אתם, הרופאים והאחיות ואנשי המקצוע, כל כך משוכנעים, בצדקת דרככם, עד שלרגע אתם לא מסוגלים להביא בחשבון שאולי יש כאן טעות מהותית בקונספט. בינתיים מודיעים לה על תינוק שננטש, והיא צריכה ללכת. את מבינה שאני לא משוגעת? אני שואלת בחשש מסויים. היא נאנחת. "מי לא משוגע בימינו?", היא תוהה, וחותמת על טופס השחרור. 
 
לבסוף מגיעה הרופאה הבכירה, אישה צעירה ודתיה, מרשימה מאוד, עם כיסוי ראש אופנתי רקום, משקפי מעצבים וקול רך. היא פורשת בפנינו רשימה מבהילה של סיבוכים אפשריים ולבסוף מציינת ש"אם לא אכפת לך, את גם נורא חיוורת". זה החלק הכי קשה, היכולת לא להיבהל מההפחדות של הרופאים. בכל זאת, הם בעלי הידע כאן, ואני רק הפציינטית. אבל מצד שני, זה הגוף שלי, ורק אני יודעת מה אני מרגישה, וכרגע, כל הטירוף של היומיים האחרונים צף בי בבת אחת, ואני פורצת בצחוק מטורף, שלא נרגע במשך דקות ארוכות. הרופאה מביטה בי כלא מבינה. בטח שאני חיוורת, עניתי לה לבסוף, הוצאתם ממני שמונה מבחנות של דם כל שלוש שעות, חפרתם לי באם-אמא של הוורידים, קפצתם לי על הרחם כמו טרמפולינה ב"קיפצובה" ותפרתם אותי, זה נס שטרם התמזגתי עם הצבע של הסדין. היא מחייכת לראשונה. שיניה לבנות וישרות, ממש אורתודנציה לתפארת. בתנועת יד מהירה, היא חותמת סוף סוף על טופס השחרור. זהו. הולכים הביתה.
 
על כיסא הגלגלים שהשאלנו מ"יד שרה", אביטל מגלגל אותי ואת התינוקת במסדרונות הארוכים, לכיוון החנייה. בימים שאחרי, הוא מתגלה בשיאו. מבשל, מחתל, מכבס, מנקה, מגרש אורחים לא רצויים ומתנדב למשמרות לילה כדי לאפשר לי לישון. התינוקת, מצידה, עוברת את כל הבדיקות הרפואיות בהצטיינות מסחררת. חולף כמעט חודש עד ששני הסימנים הכחולים הענקיים מהאינפוזיות נעלמים מזרועותיי. על אף שלא חזרתי מאז לבית החולים, בכל זאת הבאתי איתי משם שתי מתנות מפתיעות:  הראשונה - דלקת ראות עקשנית, שלא עזבה אותי עד היום, והמתנה השנייה? היא בדיוק טובלת באמבטיה עכשיו, משהקת תוך כדי שיחת עומק עם ג'יפי הג'ירפה, ונדמה לי שאני שומעת אותה קוראת לי. 
 
בשבוע הבא: אחרית דבר ומסקנות
 
 
 
 
 
יום שישי, 19 יוני 2015 // 4 תגובות
נעמה, יום שישי, 19 יוני 2015, 21:32
מזל טוב וכל הכבוד ותנחומי על החרא שהיית צריכה לאכול שם. אני מקווה שהשינוי יבוא והיחס ישתפר ואפשר יהיה לבחור איפה רוצות ללדת ושכל בחירה תהיה מקובלת, בלי מאבקים. בינתיים, נחת. הרבה נחת לכן.
סמדר, יום ראשון, 21 יוני 2015, 21:20
לא הצלחתי לנשום בקריאה עד שיצאתם משם. שפע נחת וחלב עם הקטנה, מקווה שתמצאי כוחות לשחרר את הזכרונות האלה.
מיכל, יום שני, 22 יוני 2015, 12:35
את כל כך אמיצה. עברנו חוויות כל כך דומות שאת לא יכולה לדמיין. אם הייתי אמיצה כמוך גם אני הייתי משתפת בסיפור שלי. אבל אני רק קוראת אותך ובוכה. האפרוח כבר בן שנתיים אבל הכאב, ובעיקר כאב הפרידה ממנו, עדיין שם.
איזי, שבת, 11 יולי 2015, 17:02
עיברית .. לא השאלת כסא ... שאלת