יום ראשון, 18 מרץ 2012

מי פנוי במצפה?

הפעם הראשונה ששמעתי על ארטור הייתה כשחטפתי שפעת איומה בדיוק כשהאוטו שלי דאז אושפז במוסך, ולא היה לי איך להגיע לקופת חולים. "מה הבעיה", אמר איתי השכן, "תזמיני את ארטור". כפי שניתן היה לנחש, ארטור נוהג במונית. על כן נשמעה לי ההצעה הגיונית לגמרי: יבוא לביתי במוניתו, יסיע אותי לקופת חולים, וגם יחזיר. רק כשהמיני-וואן הכחולה והחבוטה נעצרה בפתח הבית שלי הבנתי, שכמו תמיד במצפה רמון – מונית היא אף פעם לא רק מונית.

הרכב של ארטור התגלה כהכלאה ייחודית בין מונית רגילה למונית שירות. מזמינים אותו בטלפון, כמו בתחנת מוניות רגילה, אבל גם חולקים את הנסיעה עם לפחות עוד נוסע, ולפעמים גם עם שלושה נוסעים וכלב. העלות, 10-12 שקלים, תלויה במידת הקרבה לארטור ובמצב הרוח שלו. מראת הצד, לעומת זאת, תלויה על בלימה.
כשפותחים את הדלתות – רק מבחוץ, כי מבפנים הידיות שבורות – מתגלה גם דקורציה פנימית מלאת אופי: המושבים רופדו בשמיכה פרחונית, ומהתקרה משתלשלת שקית עמוסה בשום, למזל. לפעמים, כשנחה עליו הרוח, ארטור דוחף למערכת קלטת – לא דיסק, חלילה - עם שירים אוקראינים. את השירים הוא מלווה בהמהומים צרודים, שנקטעים בשיעולים של סיגריות "פל-מל".
ארטור לא מדבר עברית. אולי כדאי שנזכיר את הפרט השולי הזה. הוא אומנם 30 שנה בארץ, אבל מעולם לא התעכב על הנושא. כמה מילים בעברית נקלטו פה ושם, והוא מבין מה שצריך, אבל שיחת עומק של ממש אי אפשר לנהל. לפיכך, אנחנו מגמגמים את שיחותינו בג'יבריש מעורבב בעברית, אנגלית, רוסית ושפת הסימנים. זה עובד יופי.
כמובן, יכולתי גם לנסוע עם סטאס, שאף הוא מפעיל מונית כאן. הבעיה היא, שלסטאס ולי מעולם לא היה חיבור מי יודע מה טוב, כי הוא לא טיפוס כל כך סימפטי, וחוץ מזה - ארטור גם שכן שלי, ולא נעים. ובלי קשר, סטאס תמיד מאחר לפחות ברבע שעה, והוא לא מרשה לי לקחת את הכלב. והאוטו שלו הוא לא מיניוואן, אלא משפחתי לבן וצפוף.
לקח לי קצת זמן להבין, שארטור וסטאס הם אחים. ולא סתם, אלא תאומים. זהים. קצת קשה להבחין בכך במבט ראשון, כי לסטאס יש שפם והבעה זועפת, והוא גם רזה מאוד, בעוד שארטור שמנמן ומאיר פנים בדיוק כמו כלב הבוקסר השמח שלו. רק כשמקדישים לכך תשומת לב מיוחדת, פתאום רואים שהם בעצם דומים כמו שתי טיפות בחרובקה.
אפשר היה לצפות, ששני האחים יחלקו ביניהם את הנוסעים ביישוב, אבל מתברר שמצפה רמון קטנה מדי על שניהם, ואף אחד לא מוכן לסגת. "היא עשיר!", טוען ארטור בלהט, "יש בתים וכסף הרבה. אבל הוא לא מסכים מפסיקה לעבוד". אז תפסיק אתה, אמרתי לו. "ומאיפה כסף?", הוא שואל, ואני משתתקת. מאיפה לי לדעת. גם לא בדקתי מה סטאס טוען, אבל אני בטוחה שיש לו נימוקים משלו. מצד שני, מה אכפת לי מה סטאס טוען? אני הרי בצד של ארטור.
כן, החלוקה לצדדים הפכה ברורה, בשלב זה, לכולם: מצפה רמון מתפצלת לשניים - אלה שנוסעים עם סטאס, ואלה שנוסעים עם ארטור. אינך יכולה לנסוע עם שניהם. בחרת באחד, בחרת בו לנצח, וזה כולל גם מקרי חירום. ויש כאלה, אתם יודעים. כלומר, אפשר להקיף את מצפה רמון כולה בהליכה רגלית ברבע שעה גג - וגם זה אם הולכים ממש לאט - אבל יש מקרים שאדם צריך הסעה: כשמרגישים לא טוב, כשסוחבים מצרכים כבדים, כשקר מאוד ויורד גשם. רק שאם בחרת בארטור, ובאותו יום הוא נסע לבאר שבע, תצטרכי להמתין עם הסידורים שלך למחר.
וזה לא שלא ניסיתי. פעם – בוגדנית שכמותי - נתקעתי בלי סיגריות כשארטור היה במוסך וטילפנתי בייאושי לסטאס. הוא לא ענה, אבל התעקשתי וצלצלתי שלוש פעמים. כשענה בסוף, בנהמה קטועה, שאלתי אם הוא יכול לבוא. "את גרה בשכונה למעלה, ליד ארטור, נכון?" שאל בקול משונה, "אני אחזור אלייך". אבל אתה לא תחזור, אמרתי בקול מתחנן. הוא טרק ולא ענה יותר לצלצולים, הבולשביק.
כמובן שאפשר, אם רוצים, להמתין לקו 60. אבל אתם לא רוצים, האמינו לי. קו זה, שמפעילה חברת מטרופולין, צריך להיות מוכר רשמית על ידי השב"כ כאחד העינויים היעילים ביותר כנגד אסירים בטחוניים. בטוחני כי אלו יישברו כפורצלן גרמני וימסרו את כל סודות ארגוני הטרור השונים לאחר שיידרשו לנסוע בו מבאר שבע, העיר הגדולה הקרובה ביותר, למצפה – נסיעה שאורכת כ-50 דקות ברכב, אבל לפחות שעה וחצי בקו 60 במקרה הטוב. זאת, משום שהקו מקפיד לעצור בכל מקום יישוב ובסיס צבאי אפשרי בדרך, מה שגורם לכך שהוא גם גדוש בחיילים, שדוחקים את כתפך באמצעות האם-16 המקוצר שלהם ומפוררים על שיערך ביסלי בעמידה. ואז, כשהוא מסיים את כל מסלול הנסיעה המקסים הזה, הוא מגיע למצפה – בדרך כלל פעם אחת בשעה – ונוסע גם בתוככי היישוב. מה שאומר שאם את רוצה לקפוץ להוציא כסף מהכספומט, את צריכה לחשב את זה שש שעות מראש, כולל שעתיים המתנה בין לבין.
וכך, בזמן שאתם מתמרנים את התקדמותכם במרחב באמצעות היצע – בינוני ומטה, אני יודעת, ובכל זאת היצע – של קווי אוטובוסים, מוניות שירות, מוניות, רכבות ואפילו רכבת קלה חדשה, אנחנו כאן במצפה מתקדמים לאחור באמצעות גמלים, אלפקות, אוטובוס נדיר וארטור. במילים אחרות, אם אין לך רכב כאן – את גמורה. אז מעל הכל, אני משתדלת לזוז כמה שפחות. ממילא אין לאן ללכת.
מהר מאוד הבנתי את הגישה הכללית המומלצת. כלומר, אפשר לספוק כפיים ולזעוק חמס נוכח המצב המחפיר – גם את זה עושים פה מדי פעם – אבל אפשר גם למשוך כתפיים בתנועה אידישאית ולהבין שזה מה יש ועם זה צריך לעבוד. וחוץ מזה, אני די אוהבת את ארטור. לא רק בגלל שהוא סוחב עבורי את השקיות של הסופר עד הבית, אלא בגלל הדרמה הבלתי פוסקת שהוא מביא איתו. המלחמה מול סטאס, המאבק על כל לקוח, המריבות האקראיות עם הלקוחות שמנדנדים לו בטלפון. פעם – כשסטאס ייאש אותו במיוחד, אפילו היו לו מחשבות לפרוש ולפתוח עסק אחר, רק שלא היה לו מושג איזה. בסוף הוא שוב נכנע לכוח האינרציה וחזר להתרוצץ ביישוב במיניוואן הכחולה, אבל כאקט מחאתי כבוש הודיע שמעכשיו הוא ישן שלאפשטונדה בין שתיים לארבע, כי גם לו יש גבולות.
לרגעים, אפשר לחשוב שזה באמת העולם האמיתי: המונית המאובקת הזו, המאבק המדמם בין שני התאומים, הלקוחה המעצבנת עם הקוקו – גומיית בד מכווצ'צ'ת, כאילו שנות השמונים מעולם לא הלכו ושבו ואז עשו את זה עוד מאתיים פעם - שמבקשת טרמפ בחינם "רק עד לכביש". כל הדרמות הקטנות האלה, נראות מתוך הזגוגית העמומה במונית של ארטור ענקיות ומכריעות גורל, כמו קריעת ים סוף המודרנית. פתאום, מצפה עצמה נדמית כיקום כולו, ממלאת אותו עד אפס מקום. כל קטטה בסופרמרקט היא רעידת אדמה. צעקות בבנק זה כבר שבר סורי-אפריקאי חדש בפני עצמו.
יהיו מי שיגידו שזה ניתוק. אולי הם צודקים. יהיו גם מי שיגידו להפך – שזה העולם האמיתי, והבהובי המלחמה עם איראן, והגראדים, והכלכלה הקורסת, והשחיתות, שנראים כל כך רחוקים מכאן, למרות שאת המחיר שלהם מרגישים כאן אולי יותר מכל – הם הפיקציה. לי לא כל כך אכפת מי צודק. מה שכן אכפת לי, זה שיסדרו פה אוטובוס נורמלי, ואז נתחבר לאן שהם רוצים. לכו תדעו. בסוף, אולי יצליחו לחבר אותנו גם למציאות.

יום ראשון, 18 מרץ 2012 // 2 תגובות
פולני אלמוני, שבת, 22 ספטמבר 2012, 23:32
אמנם צדק בדבריך, אבל את משרה הרגשה מוקצנת מאוד ממה שיש במצפה. ואמנם קו 060 (אגב מי שגדל במצפה עדיין קורא לו 060 ולא 60, זכר לימי אגד) הוא קו זוועתי, אבל הוא עובר פעם בחצי שעה ארבעים דקות ובתוך היישוב אין שום צורך לתכנן נסיעה שש שעות לפני. תוסיפי על זה שרכב הוא ממש אבל ממש לא צורך בסיסי ביישוב הפצפון הזה וניתן להסתדר מצויין בלי. הכל תלוי בגישה... ואולי באמת הגישה של המצפאים לא נכונה, אולי באמת הגישה שלך היא הנכונה. פשוט הרגשתי צורך לאזן את הפוסט המאוד לא מאוזן הזה.. נ.ב. פיסת מידע מודיעיני, בהתחלה סטס וארתור עבדו (או אולי אבדו) ביחד, ואז הם רבו (אף אחד לא יודע על מה ולמה) ומאז הם בנפרד.
יעל, יום חמישי, 25 אוקטובר 2012, 16:53
אני מסכימה עם פולני. לגבי קו 60, קל מאוד לתכנן נסיעה לב"ש שתיקח שעה ורבע, אם בוחרים אחד ממגוון האוטובוסים שלא נכנס לבסיסים המרוחקים (האתר של מטרופולין עוזר). המהדרין גם נמנעים מתכנון נסיעה לב"ש ב-"ימים של חיילים", עד כמה שניתן. לגבי המרחקים במצפה, אני חושבת שלהקיף את מצפה לוקח בערך שעה בהליכה לא איטית, ולא רבע שעה. לא עד כדי כך קטן כאן. עם זאת, גם כשלא היה לי אוטו והייתי צריכה להגיע מאצלי ליד מגדל המים לאיזור תעשיה, למשל - הליכה של רבע שעה - הרווחתי כושר. ההליכות האלה היו עד כדי כך משמעותיות לכושר שלי, שכשהתחלתי להשתמש יותר ברכב, הפכתי תוך חודשיים לפדלאה ששונאת הליכות, בלי לשים לב. אז יש גם צדדים חיוביים למצב. :)